לא מזמן לפרק "הולכים לישון" של הסדרה "בלואי" היה ציון 10 עגול ב–IMDB, עד שטרולים הכריזו עליו מלחמה והורידו אותו ל–9.8. בניגוד לכל מיני דירוגים אחרים, הפרק הזה באמת ראוי לציון מושלם. מדובר ביצירת מופת בת שבע דקות שכוללת בתוכה כמעט את כל קשת הרגשות האנושית: מבדידות ועד תקווה. קשה להאמין שסדרת ילדים, ועוד לגיל הרך, מצליחה להגיע לעומקים הללו. "בלואי" הפכה לתופעה כמעט חסרת תקדים. עשרות אלפי גולשים מנתחים כל פרק ומנסים למצוא בו מסרים נסתרים. בסופו של דבר המסר הוא די פשוט: בחיים יש הרבה מאוד קשיים ואכזבות והסבל הוא בלתי נמנע. אך למרות הכל, היכולת להרגיש היא יכולת נפלאה ששווה לקום בשבילה בבוקר.
תקציר העלילה הוא כזה: בלואי (כלבה קטנטנה בצבע כחול) חיה עם הוריה ואחותה בעיירה אוסטרלית שלווה, וביחד הם יוצאים לכל מיני הרפתקאות שכל משפחה עם ילדים קטנים יוצאת אליהן, כמו ביקור אצל סבא וסבתא וקמפינג. אבל בלואי לא מתפקדת כמו ההורה או המורה של הצופים הקטנטנים, היא יותר כמו אחות גדולה שלא פוחדת לגעת בנושאים כואבים ולהגיד את האמת כמו שהיא. אמנם מגבלות הז'אנר מחייבות כי הסוף תמיד יהיה טוב, אבל הדרך לשם לעיתים מפחידה ומייאשת. מה לעשות, החיים זה לא דבר קל.
בפרק "הולכים לישון", אחותה הקטנה של בלואי, בינגו, חולמת חלום רע. היא חשה חוסר אונים, הולכת לאיבוד בחלל ונאלצת להיפרד מהצעצוע האהוב עליה כדי להמשיך לחקור את העולם החדש. כשהיא מתייאשת אמא שלה מסבירה לי שהיא תמיד תהיה לצידה, אבל הסאבטקסט ברור: בסופו של דבר את תצטרכי להתבגר ולהתמודד עם החיים בעצמך, ואמא שלך תוכל לתמוך בך רק מרחוק. ההתבגרות, שתמיד מגיעה בלי שבאמת שמים לב אליה, והנפרדות מההורים, הם נושאים שאפילו סדרות איכות למבוגרים משתדלות לא לעסוק בהם. צריך יד אמן אמיתית כדי לגעת בהם בלי פחד.
בסופו של דבר אנחנו אחראים במידה רבה לגורל שלנו, יוצרי טלוויזיה וקולנוע בימינו מעדיפים להדחיק זאת. הם מעדיפים לעסוק בנסיבות החיצוניות, כמו מהי מידת הפריבילגיה איתה נולדנו, מאיזה מוצא אנחנו וכמה העולם הפך להיות מקום נורא לחיות בו. "בלואי" מזכירה שהעולם יפה. זה לא אומר שהשיח הסוציולוגי אינו שיח ראוי, אבל "בלואי" מזכירה שהשלום מתחיל בתוכנו, שאין תחליף לשקט פנימי, והשלמה עם כך שהחיים שלנו לא מושלמים כפי שציפינו שיהיו, יכולה לעזור לנו להתמקד במה שחשוב באמת ולהפסיק לרדוף אחרי הבלתי מושג.
כל פרק של "בלואי" אורך שבע דקות בלבד, אבל בשבע הדקות הללו היא מצליחה להשיג מה שסדרות רבות לא עושות בכמה עונות. הכתיבה, הבימוי, גם הדיבוב הישראלי, מושלמים בקטע לא אנושי, כאילו לקחו את כל הכישרון שיש ביקום ודחסו אותו לסדרה אחת. העומק הרגשי שלה לא נופל מ"הסופרנוס", "הסמויה" וכל סדרת מופת שתבחרו. בלואי היא מועמדת לגיטימית לתואר "הסדרה הטובה בעולם".
בקטנה
ב"חתונה ממבט ראשון" יצאו מגדרם עם פרומואים בומבסטיים כאשר הזוג המוצלח של העונה התחיל לדבר על ילדים "אחרי מספר שבועות של היכרות". כנראה שהם לא שמעו על הדבר הקטן הזה שנקרא "עולם הדייטים".
