שלוש־עשרה דלתות, זאבים מאחורי כולן // לורה רובי } מאנגלית: יעל ענבר } עוץ } 328 עמ'
וח רפאים משוטטת בבית יתומים ישן, עוקבת אחרי נערה תמה שאינה חושדת בדבר. נשמע כמו סיפור אימה? ובכן, כן ולא. בספרה של לורה רובי 'שלוש־עשרה דלתות, זאבים מאחורי כולן' מככבות אמנם רוחות רפאים, אבל האימה והרוע לא נובעים מהן, אלא מתנאי חייהן של נערות ונשים בחברה פטריארכאלית שמטילה עליהן שלל מגבלות, גוזלת מהן את השליטה בחייהן ואת הזכות והבעלות על גופן ועל עתידן.
פרנקי היא נערה המתגוררת בבית יתומים קתולי בשיקגו בימי מלחמת העולם השנייה. פרל היא רוח רפאים של נערה שמתה כ־20 שנה לפני כן, שצופה בה ומספרת את קורות שתיהן. רובי עושה מהלך מעניין ומפצלת את קול המספרת לשני טונים שונים, ובכך מייצרת תחושה של קיום בשני ממדים בו־זמנית: כאשר פרל מספרת על עצמה או מתקשרת עם רוחות אחרות, הדברים נכתבים באופן שיוצר אווירת רפאים ממש: קווי עלילה מטושטשים ומעגליים שכמו מרחפים שוב ושוב סביב אותה "זירת פשע", אגדות חידתיות וקפיצות מזמן לזמן וממקום למקום שיוצרות תחושת ערפול ותלישות. לעומת זאת, כשהיא מספרת על פרנקי הקול נעשה חי ומוחשי מאוד, כמעט בעל גוף, הן בדרך הליניארית שבה מתוארות ההתרחשויות והן בעיסוק המתמיד בהיבטים הגופניים: האכילה, המיניות המתעוררת, ולצידם הלכלוך והאלימות הפיזית בבית היתומים.
פיצול הקול לשניים מהווה לא רק בחירה אסתטית (שהעברתה לעברית מבוצעת לעילא ולעילא בתרגומה של יעל ענבר), אלא בעיקר אמירה בדבר הפיצול והניתוק בין גוף לנפש שנכפה על נשים — דיכוי המיניות, הצמצום והדחיקה מהמרחב הציבורי והמסגור כאובייקט. הבחירה בשם פרל איננה מקרית, וגם לשמותיהן של הרוח מרגריטה ושל אנטונינה, אחותה של פרנקי, משמעות דומה של פנינה או חפץ יקר. הנערות בספר הן פנינים בעיני החברה במובן של חפץ שיש לסגור היטב במקום בטוח — דבר בעל ערך חומרי, מטבע עובר לסוחר: "איזו פנינה פרל שלנו. היא אוצר, משהו שנועלים בקופסה ומוציאים רק בחגים". אומר אחיה הצעיר כשאמם אוסרת עליה לשחות באגם ולרוץ ביער — פעילויות שעלולות להיתפס בחברה כמשוחררות או מיניות מדי, ולפגום בסיכוייה לשידוך טוב. ואחיה הבכור מוסיף "ככה הן כל הנשים. אוצרות".
פנינה היא גם דימוי לרוח המת במגוון תרבויות. במובן זה הנערות של רובי לא רק מתות פשוטו כמשמעו, אלא גם מתות בעודן בחיים בשל המגבלות החונקות שמושתות עליהן תחת הסדר החברתי־דתי שבראשו עומד האל הזכר, רואה כל ומעניש. בנוסף, לאורך הספר ילדות ונשים שאינן בעלות ערך עבור הגברים בחייהן נשלחות לבתי יתומים ובתי משוגעים — מוסדות כופים, ממשטרים ודכאניים בתקופה הנדונה, שהיוו מעין אזור דמדומים בין חיים למוות בשל הניתוק מהחברה, הניטור הקיצוני וטשטוש הזהות הסובייקטיבית. כך פרנקי ואחותה נשלחות לבית היתומים למרות שאביהן חי, שכן כל עוד לא בגרו אין להן ערך חברתי או כלכלי עבורו.
המובן השלישי מעורר תקווה לעתיד טוב יותר וקריאה לפעולה: פנינים הן בעלות ערך בעיקר כשהן תלויות זו לצד זו, שקטות ומסודרות בשרשרת קשורה ומהודקת. פעולותיה של פרנקי והבחירה הנשנית להיות אקטיבית בחייה למרות הפחד מההשלכות, קורעות את השרשרת ומהוות ניסיון ליצור את האישה מחדש כסובייקט בעל ערך אבסולוטי, השולט בגורלו.
'שלוש עשרה דלתות' הוא ספר מרתק, אבל לא קל לקריאה. הוא מתאפיין בעומס רב של דמויות ופרטים היסטוריים קשים לעיכול, ומהגודש עולה תחושה חריפה של דחיפות. באחרית דבר מגלה רובי לקוראים כי הספר מבוסס על קורות חייה של חמותה, שנפטרה בעת הכתיבה ולא הספיקה לראותו יוצא לאור. ייתכן שזו הסיבה לדחיפות, אבל ייתכן גם שהיא נעוצה בעובדה שהספר ראה אור בארה"ב בשנת 2019, בלב תקופת נשיאותו של טראמפ. אי־אפשר לנתק את העיסוק של רובי במעמד האישה לפני 80 שנה מתהליכים המתחוללים בעולם כיום, ומהעובדה שהן בין הראשונים להיפגע מהם: איסורי הפלות, דרישות ל"צניעות" ולצמצום הנוכחות הנשית במרחב הציבורי, עלייה באלימות הפיזית והמינית כלפי נשים והקשר של כל אלה לשיח שמרני, לאומני, דתי ומיליטריסטי — כולם היסטוריה שחוזרת על עצמה ומכאן הדחיפות להנכיח אותה, לזעוק אותה. כמו פנינה גם החירות הנשית קשה להשגה וערכה רב, ותמיד היו ויהיו מי שיחמדו אותה וינסו לקחתה בכוח. •
