כדאי לצאת מהאשליות. הטרור לא ייעלם בקרוב. הלוואי שאלה יהיו קורבנות הטרור האחרונים, אנחנו אומרים בעקבות כל רצח מתועב, כמו זה שהיה אתמול, וכמו זה שהיה בשבת בחווארה. אבל אנחנו יודעים שזו אמירה בעלמא. הטרור כאן, ולא רק כאן, כדי להמשיך. האמצעים הקונבנציונליים לא משפיעים עליו. הוא נחוש וחסר מעצורים. קריאות אוויליות ל"נקמה" רק יוסיפו דלק לתבערה. ברית־המועצות לא הצליחה להביס את המוג'הידין באפגניסטן. קרבות שגבו מיליון הרוגים, במלחמת שנות השמונים, הסתיימו בקיפול זנב. ארצות־הברית לא הצליחה להביס את הטליבאן. גם ארגון המדינה האיסלאמית לא הובס. יש לו שאריות באזורי סוריה ועיראק, והוא זוכה לפריחה אדירה, קצת רחוק מהעין המערבית, במדינות הסאהל באפריקה.
כדי להחליש את הטרור, אנחנו אומרים לעצמנו, ואחרים אומרים לנו, יש צורך בסילוק המניעים לטרור. בהקשר שלנו, זה כמובן הכיבוש. רק אתמול, דקות אחרי הרצח בדרום הר חברון, בתוכנית של קרן נויבך, חזר בכיר לשעבר בשב"כ, עדי כרמי, על הקלישאה הקבועה: "אין להם אופק מדיני". וזה קצת מייאש. הוא באמת לא יודע ש"האופק המדיני" שדורש הטרור הוא לא מדינה פלסטינית, אלא חיסול המדינה היהודית? וכי ההצעות למדינה של אהוד ברק, ובהמשך של ביל קלינטון, הורידו את מפלס הטרור? אבל האיוולת לעולם חוזרת.
בחודש האחרון נרצחו 423 בני אדם על ידי הג'יהאד. קרוב לשלוש מאות אלף בני אדם נרצחו מאז פיגועי התאומים ב־2001. קרוב ל־99 אחוז מתוכם לא היו מערביים. רובם הגדול היו מוסלמים. הרוצחים לא נאבקים למען זכויות או נגד אימפריאליזם. הם נאבקים כדי להקים חליפות איסלאמית חשוכה. איזה אופק מדיני מחפש ארגון בוקו חראם בניגריה? ואיזה חופש, שחרור או עצמאות מחפשים הרוצחים שחברים בשלוחות המדינה האיסלאמית במאלי ובצא'ד ובקניה ובפקיסטן ואפילו באפגניסטן, שבה בוצעו בחודש האחרון 17 מעשי טרור, למרות שהטליבאן בשלטון. אבל לעזאזל העובדות. תמיד יש מי שיטען, בתגובה פבלובית, שהבעיה היא "אופק מדיני". ותמיד יש תיאוריות מלומדות שמצדיקות את הטרור נגד ישראל ומעניקות לו רוח גבית.
הרשות הפלסטינית, הכביכול חילונית, שבכיריה באים ויוצאים במסדרונות השלטון בכל מדינות העולם, כולל מדינות המערב, לא רק שותפה להסתה, אלא גם משלמת לרוצחים ולמשפחותיהם. נכון, הרשות היא הרע במיעוטו, והאינטרסים הביטחוניים מחייבים את המשך שיתוף הפעולה. אבל בלי אשליות. הרי בסופו של דבר הטרור יטרוף גם את היד שמאכילה אותו היום. בניגריה רוצחים מלאכי החבלה של בוקו חראם גם מוסלמים שחיים באזורים שבהם שולט חוק השריעה.
יש מדינה אחת בעשורים האחרונים שהצליחה. סרי־לנקה הביסה את הנמרים הטמיליים. זה קרה, לפי ההערכות, במחיר של 40,000 טמילים הרוגים, כמעט כולם אזרחים. והטמילים, בכל מקרה, לא היו קשורים לג'יהאד גלובלי ולא זכו לתמיכה ממעצמת טרור כמו איראן. זה לא הסיפור של הטרור הפלסטיני, שקשור גם לג'יהאד הגלובלי וגם לאיראן. כך שמלאכתה של ישראל הרבה יותר קשה.
הכל אבוד? רחוק מכך. האינתיפאדה השנייה הייתה המדממת מכולן. ישראל הצליחה למגר אותה, גם באמצעות מבצע צבאי רחב היקף - חומת מגן. ובמקביל, גרף הפיגועים ירד ככל שמלאכת בניית הגדר התקדמה. זו הסיבה שרוב הטרור הנוכחי נשאר בצד המזרחי של גדר ההפרדה, והטרור שבכל זאת מגיע לתוככי ישראל הוא בעיקר פועל יוצא של חורים בגדר.
חווארה הפכה לסמל של טרור בחודשים האחרונים משום שמדובר במוקד חיכוך. דא עקא, שישראל של היום מגדילה את נקודות החיכוך. בשלב הנראה לעין אין שום סיכוי לפתרון מדיני מוסכם, לא לפי מתווה קלינטון ולא לפי מתווה טראמפ. ולמרות זאת, גם היום אפשר להקטין את החיכוך. הפרדה היא עדיין המפתח. היא יכולה לעבור אי שם בין מתווה טראמפ לבין מתווים שהוצגו ביוזמות אחרות, כמו זה של "מפקדים למען ביטחון ישראל". הפרדה, ללא ויתור על שליטה ביטחונית. אבל כאשר הממשלה הנוכחית מתעקשת ליישב יהודים בתוככי שטחים שגם לפי מתווה טראמפ, שנתניהו סמך עליו את ידיו, אמורים להיות בצד הפלסטיני – החיכוך רק הולך וגדל. והחיכוך, שמשמעותו היא עירוב אוכלוסיות עוינות, הוא אבי כל חטאת בהקשר שלנו.
יש מי שיטען, עם ערביי ישראל זה דווקא בסדר. הטרור שיצא מקרבם הוא אפסי. אז ראשית, ערים מעורבות הן לא מודל לדו־קיום. ושנית, למרות כל הבעיות והטענות, ערביי ישראל הם אזרחים. רובם השתלבו במשק הישראלי. ועדיין, יש הבדל בין מיעוט לאומי שווה זכויות לבין מציאות דו־לאומית, שהיא מתכון בטוח להתאבדות לאומית. הכיוון צריך להיות הפוך. הפרדה. ועד שלא נבין את זה – אנחנו נשלם בעוד ועוד קורבנות.
כאשר הממשלה הנוכחית מתעקשת ליישב יהודים בתוככי שטחים שאמורים להיות בצד הפלסטיני, החיכוך רק הולך וגדל. והחיכוך, שמשמעותו היא עירוב אוכלוסיות עוינות, הוא אבי כל חטאת