אני מרוצה. שמח וטוב לי בקיבוץ רגבים. נולדתי בחולון, גדלתי ברמת השרון ומרבית שנותיי חייתי בתל־אביב, עד שלפני 12 שנים עברתי לקיבוץ רגבים.
אני מרגיש שאני במקום טוב, הדברים החשובים בחיים שלי מתקיימים מצוין, משינה חיה, עובדת וקיימת ומכל חברי משינה אני הקיבוצניק היחיד. איש ממכריי, כולל אני עצמי, לא היה מאמין שאני אחיה בקיבוץ אי פעם, כי זה נראה סגנון החיים הכי רחוק מהסגנון שהיה לי בתל־אביב בשנים הסוערות. חייתי בתל־אביב חיים סוערים ובהמשך חיים לא סוערים, ואז עלתה השאלה למה לחיות בתל־אביב אם אני לא צורך אותה? מה הטעם להיות כאן? בשביל ברנש כמוני חלל עבודה זה מוצר יסוד. אם אין לי מקום להרכיב את הציוד שלי ולעבוד אז אני מוזיקאי עם יד קטועה, ואפילו יותר מזה - כשאתה גר בדירונת קטנה בתל־אביב, להרכיב תופים בדירה לא עולה על הדעת כי זה מפגע ציבורי קשה שעלול להפוך לסיוט לעשרות שכנים. בסביבה רועשת אני לא שומע את עצמי, ולכן בעצם בחרנו בקיבוץ. אנו מגדלים שני ילדים, יש כאן אוכלוסייה מאוד יפה, קהילה חמה וטובה, והילדים מאושרים בקיבוץ. הייתה להם ילדות וילד עם ילדות זה לא מוצר שכיח. בקיבוץ עדיין קיימת ילדות כמו שאני זוכר וגם הקיבוצים עוברים תהליכים שמשנים אותם.
רק במשינה אני מנגן בתופים, בכל שאר הזמן אני כותב מוזיקה ומסיים את כתיבת הספר השני. המוצרים שיצרתי מאז שהגעתי לקיבוץ הם, בעיניי, טובים ואני חושב שיש לזה קשר למעבר למקום הזה. קרו כאן כל מיני דברים שהולידו תפנית בסיפור שלי כאמן עצמאי, ולי זה חשוב.
