חזרתה של לוסי אהריש ל"שיחת היום" ב"רשת" נראית יותר כמו רפלקס מותנה מאשר תוצר של מחשבה מעמיקה. זה לא מפתיע: בטלוויזיה הישראלית, ודאי בשידורי האקטואליה, נדמה שהפאנץ' המיתולוגי מתוך "גבעת חלפון אינה עונה", "מה שעשינו ב־56'", מקביל בחשיבותו למגילת העצמאות.
אולם המקרה של "שיחת היום" זה "מה שעשינו ב־56'" על סטרואידים: מגישה שכבר הועזבה לפתע הוחזרה לתוכנית שכבר ירדה כדי לעשות כמעט בדיוק את אותו דבר רק בשעה אחרת. כמו כן לתוכנית קוראים "שיחת היום" והיא משובצת אחרי "חדשות היום" ובל נשכח את סלע קיומנו, "הדו"ח היומי". כנראה שרק במזל הרצועה שאחרי נקראת "אמנון בחמש" ולא "אמנון היום". לפעמים לא ברור למה להשקיע, ככל שניתן לכנות את זה "השקעה", בקומדיות תמוהות כמו "יניב": ממילא אף סיטקום לא יצחיק כמו ההתנהלות של ערוץ 13.
"שיחת היום" נושאת איזושהי הבטחה לגוון את ה"שיחה" שמתנהלת בישראל גם ביום וגם בלילה. אבל בימים כמו אתמול, לאחר הפיגוע בדרום הר החברון, זה לא עובד. ומה שיותר בעייתי הוא שאהריש רחוקה מלהיות הפרסונה הכי גמישה על המסך, מה שמתנגש חזיתית גם עם הנטייה שלה להחצין רהיטות ופסקנות בכל מחיר (כמו בפתיח הצולע) וגם עם החסרונות שלה כמראיינת (כמו באייטם החלש עם ראש מועצת אפרת). למעשה, הובלת רצועת אקטואליה בתקופה סוערת, שבה הרעיונות של הבוקר לא שורדים את הצהריים, דורשת את מה שאהריש לקתה בו גם בסיבובים הקודמים: להתעלות מעל הקלישאות, להבריק עם שאלות לא צפויות ולא לבלבל בין הרמת קול לטיעון חזק.
אלא שקשה להפריד בין הקאמבק של אהריש לקו של "רשת" מאז הקמת הממשלה והזינוק ברייטינג של ערוץ 14. יש להמתין ולראות מה יישאר מהאג'נדה תחת מנכ"ל שהפך את ינון מגל לסופרסטאר ברדיו, אבל בינתיים "שיחת היום" ואהריש כמו נמצאת שם לטובת הצופים והצופות שכמהים לקונטרה אופוזיציונית מול שמעון ריקלין ושות', מבלי להתעכב על היבטים כמו מקוריות, עומק או אפילו טלוויזיוניות סבירה. גם האזכור היומי של מספר הנרצחים בחברה הערבית, ההרוגים בתאונות הדרכים והישראלים שעדיין נמצאים בעזה (אפילו ללא הפרדה בין המתים והחיים), זה יותר גימיק פופוליסטי למען ההרגשה טובה.
מצד שני, כשמחממים תוכנית אקטואליה במיקרו מקבלים גם רגעים משעשעים. למשל כשהפרשן גיורא ענבר, תת אלוף במילואים, דרש בסגנונו המוגזם כי ראש הממשלה יכריז ש"לא יבוּקַר קצין בכיר על ידי שר שלא עשה שירות צבאי משמעותי". לפי ההיררכיה הספרטנית זאת, מה דינה של עיתונאית ערבייה?
בקטנה: ב"חדשות הערב" של "כאן" דיווח נתן גוטמן על עסקה לרכישת מתחם מגורים עבור שגריר ישראל בוושינגטון, אחרי שנים ללא מגורי קבע. אלא שהדיווח הוצג כאילו המדינה יצאה לשופינג מופקר על חשבון הציבור: "השכונה היוקרתית" (הרי נהוג לשכן שגרירים ברובע סוחרי הסמים), "הסכום העצום" (ביחס למה? ואם הסכום "עצום", מדוע הכתב עצמו אמר שהרכישה עשויה לחסוך כסף לעומת עלות השכירות?) וכמובן: "תג המחיר הכל כך גבוה הזה, ודאי בתקופה כזו, ודאי יעורר סימני שאלה" (בינתיים שהשגריר יעשה אייר בי אנ' בי). אם פופוליזם היה דולרים, עם אייטם הזה אפשר היה לקנות את הבית הלבן.
