המשורר האוונגרדי דוד אבידן (1934־1995) היה מפץ גדול קטן; תמיד מתרחב, לעד בסכנת קריסה.
כשאבי הניו־ג'ורנליזם האנטר ס. תומפסון גילה שבארה"ב אפשר להוסיף לכרטיס האשראי כל תואר שרוצים, הוא הזמין כרטיס אשראי עם הכיתוב "ד"ר לעיתונות". האיש מעולם לא השלים תואר ראשון, אך כרטיס האשראי שימש אותו ככרטיס ביקור שפותח כל דלת. אבידן הגיע לתובנה דומה לגבי מכתבים מוקלדים על נייר משרדי: בעולם שבו גורלות נחרצים על ידי מזכרים מתוקתקים, אבידן המציא לעצמו מחלקות, מדורים, מרכזים ואפילו חברות שלמות בע"מ, כולם מתוך דירתו הקטנה שברחוב שמשון הגיבור בתל־אביב — וכולם פרי מוחו הקודח: "המרכז הישראלי למוח־אדם", "המרכז המזרח־תיכוני לסרטי־ניסוי ולסרטי־מחתרת", "המכללה לחינומחדש של תל־אביב", "המדור לתקשורת בינמדינתית", "המאה השלושים בע"מ", "אבידניום בע"מ", "המדור לחקר־סמים", "תא"ם (התנועה לאיכות הממשל)", "טי"ע (טלוויזיה ישראלית עצמאית)", "רי"ע (רדיו ישראלי עצמאי)", ועוד ועוד.
קשה להפריז במידת ההפרזה של התכתבויות אלו. כאשר אבידן התבקש לתרגם משירי בוב דילן, הוא חתם על מכתביו: "חן־חן ובברכה, המדור לתרגום שירה — העתק: דוד אבידן, כאן". אך כאשר אבידן הציע סקיצות שלו למעצבת תכשיטים בשם אורה בצלאל, הוא חתם על מכתביו: "המדור לעיצוב תכשיטים ועזרי־חן — העתק: דוד אבידן, כאן".
ההתכתבויות הפנטסטיות שמתפרסמות כאן לראשונה הן מבחר מתוך גיליון 20 של כתב העת 'הבה להבא', שיוקדש לאבידן ויכלול, בין היתר, מכתבים לשר הבריאות ויקטור שם־טוב (בנושא "סמכותך עפ"י החוק לגבי סמים מסוכנים"), למשוררים בינלאומיים כיבגני יבטושנקו ואפילו לפיזיקאים חתני פרס נובל כאלברט איינשטיין (בסיאנס). המכתבים שופכים אור חדש על חיי המשורר ועל דעותיו לגבי ענייני השעה, כמו מלחמת ששת הימים (שאבידן הציע ליגאל ידין לכנותה: "מלחמת או־או"), לצד אוצר בלום של תסריטים, תרגומים, סיסמאות בחירות, בדיחות אבא וסתם הזיות.
תודה למכון 'הקשרים' באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ותודה מיוחדת לצפורן לוטם, שכל היצירות רואות אור ברשותה ובאדיבותה. •
