סבה קידן | נפצעה קשה בפיגוע
דריסה ודקירה בתל־אביב
"עוד לא סיפרתי למשפחה בסודן שאיבדתי את העובר"
יעל צ'כנובר
"יצאתי מהעבודה ב־13:30 והלכתי לתחנת האוטובוס כדי לנסוע הביתה. ראיתי את האוטובוס מתקרב, ומישהי הציעה לקום, כי היא ראתה שאני בהיריון. אמרתי לה שגם היא נראית עייפה ושהכל בסדר, ואז הוא נכנס בי ישר בבטן", כך שיחזרה אתמול סבה קידן (31) את פציעתה הקשה בפיגוע הדריסה והדקירה לפני כחודש וחצי, בשכונת נאות אפקה בתל־אביב.
קידן, אם לילד בן עשר, הייתה בחודש השישי להריונה. היא נפצעה באורח קשה בפיגוע ואיבדה את העובר. כעת היא מאושפזת במחלקת השיקום בבית החולים איכילוב בתל־אביב.
מלבד ההתמודדות עם פציעתה הקשה, נאלצים קידן ובן זוגה דסי, להתמודד גם עם אתגרי הבירוקרטיה. "אני כבר 16 שנה בישראל", סיפרה קידן. "בן הזוג שלי אזרח, וגם אני תמיד הרגשתי חלק מהחברה כאן, אבל דווקא אחרי הפיגוע הבנתי שלא. חשבתי שאשאר כאן לתמיד, ועכשיו לא מוכנים להכיר בי כנפגעת פעולות איבה, קוראים לזה תאונת עבודה".
באחד החדרים הסמוכים לקידן מאושפזת אישה נוספת שנפצעה בפיגוע. בן הזוג של אותה אישה סועד אותה ומקבל סיוע מהביטוח הלאומי, כיוון שהם נפגעי פעולות איבה. לעומתו דסי, בן זוגה של קידן, לא זוכה לכך. "אני כמעט חודשיים לא עובד, ולא מקבל עזרה מביטוח לאומי", אמר אתמול. "אנחנו מנסים למצוא בית בקומת קרקע שיהיה נגיש, כדי שסבה תוכל לחזור קצת הביתה בסופ"שים, אבל אנחנו לא מוצאים משהו שנוכל לשלם עליו, כי ביטוח לאומי לא עוזר לנו. עליתי לארץ בגיל 20 מאתיופיה, אני יהודי, עשיתי צבא, אני משלם ביטוח לאומי, ואני לא מקבל את מה שמגיע לי".
סבה ניצבת עדיין בפני הליך שיקום ארוך, נפשי ופיזי. שתי רגליה שבורות והיא מתניידת בכיסא גלגלים: "אני מתגעגעת ללכת ברגל, אני אוהבת לזוז הרבה, לא אוהבת לשבת. אני מתגעגעת לבשל לבן שלי, לבן הזוג שלי. להרגיש עצמאית".
במשך שלושה ימים אחרי הפיגוע הייתה קידן מורדמת. "התעוררתי אחרי כמה ימים וחשבתי שזה קרה באותו יום", תיארה. "לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי, להבין שאיבדתי את התינוק. לא סיפרתי למשפחה שבסודן עדיין, גם כך המצב שם קשה ואני לא רוצה שידאגו לי, אני דואגת להם מאוד".
מוראל ניקר | נפצע קשה בפיגוע ירי בעלי
"צריך לספור גם את הפצועים"
אלישע בן קימון
"לפני כמה שבועות, כשעוד הייתי על כיסא גלגלים, ראיתי את הבת הקטנה שלי שוכבת על הספה וכמעט נופלת. מתוך אינסטינקט ניסיתי לקום אליה, אבל לא יכולתי. צעקתי 'היא נופלת', ואף אחד לא שמע ואז היא נפלה. לא יכולתי לעזור לה". כך סיפר אתמול מוראל ניקר (28), שנפצע באורח קשה בפיגוע בתחנת הדלק בכניסה לעלי, בחודש יוני האחרון.
ניקר, נשוי ואב לשניים, ספג קליעים ברגלו ובכף ידו ונמצא בשיקום. הוא עבר מכיסא גלגלים לשימוש בקביים, ומקווה שבעוד כחמישה חודשים הוא יוכל כבר לחזור לפעילות מלאה. "אני מתחיל לחזור לעשות את רוב התנועות אבל עדיין את היד אני לא יכול לסובב לגמרי וגם הרגל צריכה תמיכה. קשה לי שאני לא יכול להרים את הילדים שלי, אבל אני מקווה שזה ישתפר בקרוב". לדברי ניקר הפציעות מהפיגועים הן לא רק פיזיות: "אצלנו למשל אני בטוח שכל אנשי מד"א והצעירים שהיו בחומוסייה וראו את המראות הקשים של ההרוגים, נשרטו יותר ממני. גם אתמול, כששמעתי שבמכונית הייתה ילדה בת 12, הבנתי שצפויה לה התמודדות קשה. גם אני השתניתי מאז הפיגוע. הייתי לא מזמן בעפרה ושמעתי ירי, כנראה מאחד הכפרים, ומיד נדרכתי. הגוף שלי הגיב בצורה אחרת. זה לא קרה לי בעבר. צריך לזכור את הפצועים. ראיתי את הדיווחים באתרים על 34 נרצחים השנה. זה מספר מטורף, אבל לא ראיתי שספרו את הפצועים".
לגבי המצב הביטחוני אמר ניקר: "זה לא נורמלי שמחבלים לוקחים נשק אוטומטי, יוצאים לכביש 60 ויורים. אין כאן הרתעה. אני לא יודע מה צריך לעשות, יש אנשים שמבינים בזה יותר ממני. אם השב"כ שלנו לא היה חזק, היינו חוטפים עוד עשרות פיגועים. ראיתי שהם סיכלו כמעט 400 פיגועים השנה. אלה מספרים מטורפים. אבל עדיין אנחנו חוטפים ונרצחים לנו אנשים. חייבים לעשות משהו, לשנות. לפעול אחרת. אסור לתת למצב הזה להימשך".
אלראי קאפח | נפצע קשה בפיגוע ירי בצומת תקוע
"לנפש בטח ייקח יותר זמן להתאושש"
רוני גרין־שאולוב
"עברתי ניתוח נוסף ואני נמצא בשיקום ביתי. מתאושש לאט לאט, ברוך השם. נדרש זמן כדי לעכל, אבל זה תהליך שקורה במקביל - יש את התחושה בגוף ולצידה הפן הנפשי, שצריך לעכל ולהתמודד איתו", כך סיפר אתמול אלראי קאפח (37) מנוקדים, שנפצע קשה לפני כחודש בפיגוע ירי בצומת תקוע.
בזמן הפיגוע הסיע קאפח את בנותיו רחל (12) ואביגיל (9) לקייטנה. הן נפצעו באורח קל. "קשה להגיד מה הפן הקשה יותר", אמר קאפח. "לגוף יש את הכאבים שלו. זה יכול להיות התמודדויות באמצע העשייה היומיומית, למשל, פתאום כאב כשאני מרים את הבן שלי. אבל הפן הנפשי קיים כל הזמן. כל הזמן עולים זיכרונות, מחשבות, מראות ותחושות קשות. מחשבה על הבנות שהיו איתי באוטו, איך הן חוות את זה ואיך לטפל בהן. אלה תהליכים שמתקיימים במקביל ושניהם צריכים לקבל מענה, כל אחד לפי גודלו. אני מקווה שאתאושש בשניהם. בנפש בטח ייקח יותר זמן".
לגבי מה שאירע בזמן הפיגוע סיפר קאפח: "כבר ברגע הראשון, במהלך הפיגוע ממש, נתתי לבנות יד ואמרתי להן שיהיה בסדר. היה לי חשוב לעשות את זה כבר מהרגע מהראשון, כשנפצעתי קשה. אלו רגעים שפשוט יוצאים ממך. אתה לא יכול להיות פצוע בלי להיות אבא".
לדברי קאפח, אשתו דואגת מאוד לטיפול בבנות. "זה תהליך. צריך לעטוף אותן. לראות שהן בסדר. גם לי זה נותן כוח לטפל בבנות שלי. עצם זה שאנחנו יושבים בסלון ומדברים על המקרה - איך היה ומה היה – זה כשלעצמו גם מרפא, התהליך הזה שעוברים אותו יחד, למרות כל הקושי.
"הדבר המרכזי – הוא לעבור את זה יחד, כתא משפחתי. לגעת בדברים. זה יכול להיות מלווה בבכי וחרדה, אבל עוברים את זה יחד ומעבדים את זה יחד. אשתי לקחה את הבנות שוב לצומת שבו זה קרה. היו שם חיילים שהתלוו וגם המח"ט היה שם – זה היה מאוד חזק. עברנו את הפיגוע יחד וגם את השיקום נעבור יחד".
שרף אלדין חמאייסי | נפצע אנוש ממטען בצומת מגידו
"איבדתי את הראייה, אני לא מסוגל להתנהל"
ישראל מושקוביץ
"אני מרגיש שזה היה נס גדול שנשארתי בחיים. כמעט שנהרגתי בפיצוץ הזה. עכשיו אני כל היום יושב בבית. יוצא רק לטיפולים רפואיים. אני לא רואה בכלל, איבדתי את הראייה לגמרי. משעמם לי מאוד. רוב הזמן אני לבד, ואני לא מצליח להתרגל לזה. לפני הפיגוע למדתי ועבדתי, הייתי יוצא ופוגש חברים, רציתי לחיות. עכשיו אני לא יודע מה אני אעשה", כך סיפר אתמול בכאב שרף אלדין חמאייסי (21) מכפר סאלם הסמוך לצומת מגידו.
ב־13 במארס השנה נפצע חמאייסי באורח אנוש מפיצוץ מטען חבלה גדול שהניח מחבל שחדר מלבנון, לצד הדרך בצומת מגידו. חמאייסי היה בדרכו, אחרי משמרת לילה שביצע, ליום לימודים במכללה להנדסה, ולפתע המטען התפוצץ ופצע אותו אנושות.
הרופאים בבית החולים רמב"ם בחיפה נלחמו על חייו, הוא אושפז במשך כחודש ואיבד את ראייתו ושמיעתו.
"אני חייב למצוא דרך להעביר את הזמן, מה אני אעשה? אני אמות?" נאנח חמאייסי אתמול. "עד לפיגוע הייתי כל הזמן בתנועה, עובד ולומד, לא עצרתי לנוח אפילו רגע אחד. הייתי נוהג ממקום למקום, תיכננתי להתקדם בחיים, והיום קשה לי שאני לא יכול לנהוג בכלל ושאני תלוי במישהו שיסיע אותי.
"כשהייתי ברמב"ם אמרו לי שאלך ל'מגדל אור' וששם ילמדו אותי לקרוא ולכתוב, אבל עדיין לא פנו אליי. החלום שלי להיות הנדסאי בניין אבד. בשביל זה צריך עיניים, לראות איך לנהל תוכנית עבודה. היום אני לא יכול לנהל תוכנית ולא לקרוא תוכנית בנייה. במשך היום אני ישן, קם, יושב ליד הטלפון, אבא שלי חוזר מהעבודה ואני יושב לידו, באים חברים ואני יושב איתם. מאז הפיגוע יצאתי פעמיים לבית קפה בחדרה עם אחי, והיה לי מאוד קשה. אני לא רואה, לא מסוגל להתנהל.
עוד לא לימדו אותי איך עיוור מסוגל לקרוא, ולכן אני לא יכול לקרוא. בכל פעם שאני שומע שיש פיגוע, זה מחזיר אותי לפיגוע שלי, ובגלל זה אני לא אוהב לשמוע חדשות".
"כבר לא אוהב לשמוע חדשות", חמאייסי | צילום: שרון צור
