האלימות בחברה הערבית לא מרחמת על אף אחד. לא פעם הקורבנות הם תושבים תמימים שנקלעו לקו האש. הפחד התמידי פוגע אנושות בביטחון האישי, גם של ילדים ובני נוער שבעוד כמה ימים אמורים לשוב ולעשות את הדרך מהבית אל הגנים ובתי הספר. בעקבות זאת הודיע אמש הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות על שביתה ב־1 בספטמבר.
מערכת החינוך אמורה לספק הגנה לאותם תלמידים ותלמידות. לא פעם המחנכים והמורים במגזר הערבי נדרשים להרגיע ולחזק את הנערים, אבל גם הם יודעים שזה כמובן לא מספיק כדי להתמודד עם השפעות הטרור הפלילי. מספיק להביט בשער בית הספר, שלא פעם ניצב ריק משומרים, כדי להבין שכולם בפנים חשופים. האפשרות שכדורי המרצחים של ארגוני הפשע ישיגו אותך הופכת את שגרת החיים – ובה הלימודים – לבלתי אפשרית.
העמדה המסורתית בעבר הייתה שאין צורך באבטחה במוסדות חינוך במגזר הערבי, משום שהם לא נחשבו מטרות טרור. לפני כעשר שנים החליטה המדינה להציב שם מאבטחים לטיפול באלימות ולמניעת כניסת גורמים זרים. ואולם בשל מגבלות של תקציב, בתי הספר במגזר הערבי מאובטחים באופן חלקי בלבד. התגברות האלימות לאחרונה הובילה אנשי חינוך והורים במגזר הערבי לקרוא לאבטחת כל בתי הספר.
דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת חושף תמונת מצב מדאיגה לגבי האבטחה במוסדות החינוך בחברה הערבית, כאשר רק 61% מבתי הספר מאובטחים. במגזר הבדואי מדובר ב־23% בלבד, כרבע ממוסדות החינוך.
ישנן רשויות ויישובים בדרום הארץ ובצפונה שבהם לא מועסקים שומרים ומאבטחים כלל: תל שבע, כסייפה, אל קסום, שגב שלום, עג'ר ועין קנייא. בנווה שלום רק בשניים מתוך 29 בתי ספר יש מאבטחים. בערערה בנגב רק בבית ספר אחד מתוך 13. בחורה בשניים מתוך 14. ברהט בשבעה מתוך 32. בלקיה בשלושה מתוך שבעה. בשפרעם בצפון בעשרה מתוך 27, בנצרת 34 מתוך 52.
קוסאי עיסא, בן 14, תושב כפר־קאסם, איבד את אחיו אחמד שנרצח לפני כשנתיים. "עד היום קשה לי לשכוח את הרצח", הוא אומר, "בכל פעם שיש אירוע של אלימות אני מתחיל להרגיש שוב כאב. אני חושש מאוד גם לעתידי. אני אפילו לא מרגיש ביטחון ללכת לבית הספר. כל הגופים האחראיים הפקירו אותנו".
למאר עזאיזה, בת 15, שמתגוררת בדבוריה, מספרת ש"בכל בוקר אני קמה עם חדשות רעות, רצח רודף רצח. אני חושבת רק איך לשמור על החיים שלי. מרגישה בסכנת חיים למרות שאני ביחסים טובים עם כולם. תאר לעצמך שאני לא יכולה לשבת בחצר הבית כי זה מפחיד. לפני כשנה ישבנו שם ופתאום שמענו ירי. התברר שמישהו ירה לעבר כלי רכב בשכונה ואחד הכדורים נפל לידינו וכמעט הרג אחד מאיתנו. גם לצאת לבית הספר מפחיד. אני מפסידה המון דברים שאני אוהבת בגלל האלימות".
טארק חמוד, בן 16, תושב מג'ד אל־כרום, אומר: "בבית הספר אני מחזיק בכמה תפקידים. הבטחתי לעשות המון דברים, למשל פעילות למיגור האלימות. היום אני אומר שאם אצליח אפילו באחוז אחד, זה הישג גדול. כשאני יוצא מהבית לבית הספר, אני לא יודע אם אחזור בחיים. יש גם אלימות בתוך בתי הספר. היא משפיעה בסוף על ההתנהגות של כולם".
נור ואקד, בת 16 מאום אל־פאחם, חוששת לגורלה: "לפני חודשיים יצאתי מהבית ופתאום שמעתי ירי. פגעו בגבר. הייתי יכולה להיות שם במקומו. אני מפחדת מפתיחת שנת הלימודים. ידוע שיש אצלנו נערים חמושים. הם מקבלים כסף כדי לבצע ירי. מפחיד להיכנס ככה לבית הספר".
מרעי ג'ורבאן, מנהל תיכון אל מנאר בג׳סר א־זרקא, מבהיר ש"תלמידים חוששים, הורים ומורים מפחדים. יש הורים שמנסים להעביר את הילדים לבתי ספר במקומות אחרים".
לפני כמה חודשים נרצח ווליד שהאב, בן 14, תושב היישוב, אחרי שנורה כשהלך לאכול פיצה. "זה היה שוק גדול לכולנו", אומר ג׳ורבאן, "נער חף מפשע נרצח. מאז תלמידים חוששים להגיע ללימודים. יש לנו שומר בכניסה לתיכון, שלומדים בו יותר מ־600 תלמידים. אבל מי מבטיח שאני יכול להחזיר אותם הביתה?".
"הפשיעה זולגת אלינו", אומר מנהל בית ספר ביישוב בדואי בנגב, "כבר ירו בשלושה מנהלים ותקפו מורים ותלמידים בשל סכסוכים שאינם קשורים למערכת החינוך. אנחנו לא מתלוננים במשטרה כדי לא להסתבך ולהפוך למטרה. המדינה צריכה להתעורר לפני שיתרחש אסון".
