אם יש משהו שמוציא את איל ינון מכליו, עניין נדיר, אלה הדיונים בחוקי ה"רפורמה" המשפטית בוועדת חוק, חוקה ומשפט בראשות ח"כ שמחה רוטמן.
ינון הוא איש מתון ורך דיבור. לחלץ ממנו ביקורת פומבית על פוליטיקאים זה לא דבר פשוט; תכונת אופי שהתמצקה במשך עשור שלם כיועץ המשפטי של הכנסת. אבל הדרך שבה היו"ר רוטמן נוהג ביועץ המשפטי של הוועדה, עו"ד גור בליי, מקפיצה אותו. היועץ המשפטי ינון היה זה שגייס את בליי לתפקיד, כמעט מיידית אחרי דוקטורט בבית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה. בחודשים האחרונים בא לידי ביטוי יחסו של רוטמן ליועץ הוועדה שלו, איש מקצוע: לעיתים עימותים, עקיצות ונזיפות, לעיתים התעלמות מחוות דעתו - או עקיפתו ממש.
"אנשים לא מבינים את התרומה של אנשי הייעוץ המשפטי לכנסת לאיזון בחקיקה, לניסוח. אם אתה תרדד את הייעוץ המשפטי, אז תגרום לאדם כמוני, שנתן את חייו שם 24/7, לחשוב 20 פעם אם להמליץ למישהו לבוא", אומר ינון, "לאט־לאט תגרום לכך שאנשים כמו גור בליי לא יסכימו לשבת לצד רוטמן ולחטוף כאפות. למה להם? הם ילכו ויעשו כסף בשוק הפרטי או ילכו ללמד באוניברסיטה יוקרתית. זה היה מקום שאנשים נשאו אליו עיניים. כשאתה רואה מה עושים לאדם סופר־רציני, עם כתפיים רחבות, עם עמוד שדרה, עם אוטוריטה מקצועית, ואיך מזלזלים בו, מפעילים איזה יועץ מקצועי במקומו - זה לדאוג למעמדה ותפארתה של הכנסת? זו בדיחה. זה הרס וחורבן של כל המוסדות. פשוט יורים לעצמנו ברגל. לא ברגל, בראש".
איל ינון היה היועץ המשפטי של הכנסת במשך עשר שנים, בדיוק, על היום. כשמוּנה ב־2010, בנימין נתניהו היה ראש ממשלה חדש־ישן שחזר לתפקידו אחרי גלות פוליטית ארוכה. הוא הקים ממשלות עם מפלגות מרכז וחשש מקיצוניות. כך גם הכנסת נראתה. היו"ר היה ראובן ריבלין; השותף הקואליציוני הבכיר היה אהוד ברק, ומפלגת הימין הקטנה האיחוד הלאומי, נשלחה לאופוזיציה. הוא מודה ברצון, ש"נהנה מאוד" לעבוד עם הדרג הפוליטי: "הרגשתי נוח מאוד. חשתי שכיבדו אותי מקצועית ואישית ומתחשבים בהערות שלי. היה שיח אמיתי ושיתוף פעולה". כשינון פרש מתפקידו, באפריל 2020, אפשר להטיל ספק אם הרגיש כך.
הכנסת כבר הייתה זירה מדממת של מלחמת שבטים בלתי נגמרת, בעת משבר פוליטי חסר תקדים, עם עורבים שחורים שבישרו את בואה הצפוי של ההפיכה המשפטית. עורב שחור אחד הייתה החלטתו של יולי אדלשטיין לא לציית לפסיקת בג"ץ ולקיים הצבעה לתפקיד יו"ר הכנסת. עורב אחר היה התקפה ברוטלית, אישית, של ראש הממשלה נגד איל ינון בעצמו, בשל החלטה שקיבל הקשורה בחסינות נתניהו. כך הוא עזב, בלב הסערה; מדויק יותר לכתוב: בראשית הסערה.
מאז פרישתו, היועץ המשפטי לשעבר של הכנסת לא דיבר. הוא היה מועמד לשיפוט בבית המשפט העליון, בשני סבבים שונים. "חשבתי שמי שהיה עשר שנים היועץ המשפטי לכנסת, והביע את עמדתו בע"פ ובכתב בסוגיות המרכזיות שעמדו על שולחן הכנסת, לא יכול דקה לאחר מכן להפוך לפרשן בעניינים הללו. האמנתי שנכון לגזור על עצמי צינון מחמיר". בת זוגו של ינון היא עו"ד עמית מררי, שלאחרונה פרשה מתפקידה כמשנה ליועצת המשפטית לממשלה (משפט פלילי). הוא שמר על שתיקה גם בשל כך. כעת, הוא מרגיש שהוא חייב לדבר. "יש פה מחלוקת עמוקה שיורדת לשורש הדנ"א של המדינה. אני מרגיש שאין לי את הפריבילגיה לשתוק, לא לומר דבר".
השיחה עם ינון משרטטת עדות יוצאת דופן. שומר סף שראה לנגד עיניו את השינוי הגדול שעבר על ישראל, ועל הרוב הפוליטי ששולט בה שנים רבות. שחווה בעצמו, ועל גופו, את ההתהפכות הזו, שמזהה את הפקידות, הייעוץ המשפטי ובתי המשפט כאויב. למעשה, זו עדות חשובה משום שהיא מתחילה מוקדם יותר, במקום שבו גדל: לב הציונות הדתית.
× × ×
8 צפייה בגלריה
"אם היית אומר לי שייצאו עשרה אנשים לרחוב על עילת הסבירות, הייתי אומר לך שאתה שיכור". המחאה בתל אביב | צילום: טל שחר
הוא נולד ב־1967, דור שלישי למשפחה שהייתה מעורבת עמוקות במפעל הציוני, האליטה שבאליטה. סבו היה מזכיר מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית ומנכ"ל משרד הדתות. לאחר מכן שימש כשגריר. "סמוטריץ' ניגש אליי עם חיוך ממזרי לפני כמה שנים ואמר לי, 'לחשו לי באוזן שסבא שלך היה המינוי הפוליטי הראשון של המפד"ל לשגריר, בהסכמים הקואליציוניים עם מפא"י'. קרצתי לו בחזרה ואמרתי לו שפעם המינויים הפוליטיים היו מינויים ראויים". אביו, מיכה ינון, היה מהחוגים החדשים במפד"ל, ומקורב במיוחד לזבולון המר. הוא זוכר שהשתתף עם אביו בעלייה לסבסטיה בשנות ה־70. הוא גם זוכר שליחויות רשמיות בחו"ל (הוא נולד בארה"ב בשליחות כזו) - ולבסוף מינוי אביו כיו"ר רשות השידור בתקופות כהונה שונות בין 1984 ל־1995.
כמובן שההתנחלות ביהודה, בשומרון ובעזה הייתה קונצנזוס בעולם שבו גדל. "ההורים שלי אף פעם לא היו סמן קיצוני, אבל כמובן שאנחנו, נניח בחול המועד סוכות או פסח, היינו נוסעים לשטחים לראות את ההתפתחות של ההתנחלויות. הייתי נוסע עם אבא שלי לעשות תורנות שמירה על הגגות של מה שקראו אז מסחה, היום אלקנה. זה היה המיינסטרים. זה לא היה משהו חריג".
כילד וכנער הוא זוכר את ההערצה, החדשה יחסית, ללוחמים ולקצינים הקרביים שהיו חובשי כיפות. "אלעזר שטרן היה דמות נערצת. היינו ממש עומדים כילדים ליד הג'יפ שלו כשהוא היה מגיע כסרן צעיר מהצבא, מהצנחנים".
כי הוא דוגמה לדתיות לאומית שלא מסונפת לעולם האופייני, המזרוחניק.
"בדיוק. דמות שהיא לא ברבנות הצבאית ולא מש"קית כשרות. או מי שהיום נשיא אוניברסיטת בר־אילן, אריה צבן, שהיה טייס קרב. כשהם היו נכנסים לבית הכנסת, הם היו מקבלים עלייה לתורה בנוהל. ההורים שלהם ישבו כחתנים ביום חופתם. המון נחת והמון כבוד".
הוא היה מדריך בבני עקיבא ולמד, כמובן, בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה. לאחר מכן למד שנה בישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות, בהובלת הרבנים ליכטנשטיין ועמיטל, שכבר אז נחשבו לאחרים, מתונים מדינית ביחס לשאר רבני הציונות הדתית. הוא אומר שזו הייתה שנת "התפכחות". את שירותו הצבאי עשה באמ"ן מחקר.
בביתו, מתוקף תפקידו של אביו כיו"ר רשות השידור, קיבלו את כל העיתונים והשבועונים. "גם מגזין כמו 'מוניטין'. אמא שלי לא הייתה כל כך מרוצה מזה". הייתה לכך השפעה על חייו: "זה היה אחד הדברים שפקחו את עיניי". הוא מדבר על המורכבות של השליטה הישראלית באיו"ש. "הייתי נוסע באוטובוס לגוש עציון ועובר סמוך למחנה פליטים דהיישה. ופתאום, בשבועון ‘כותרת ראשית’ אני רואה את ‘הזמן הצהוב’ של דויד גרוסמן (שעוסק בעוולות הכיבוש - נ"א), שהתפרסם אז בפרקים־פרקים. והוא כותב על הדברים האלה; ואני מבין פתאום שאנחנו חיינו בעולם שבו הנושא של ההתנחלויות בכלל לא בעייתי, אלא המשך ההגשמה הציונית".
תנסה לנסח לי: מה בדיוק אתה מבין, כאשר אתה עובר באוטובוס ליד דהיישה, בחור עם כיפה, בדרך לישיבה בגוש עציון, סוף שנות ה־80, קורא את "הזמן הצהוב"?
"אני פתאום מבין שהכל הרבה יותר מורכב. שיש נרטיב אחר לכל מה שמתרחש. אני שומע את השיחות של הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין ומבין שאפילו בתוך העולם של הציונות הדתית זה לא כולם הרב נריה, לא כולם הרב דרוקמן".
בדיעבד, הוא אומר, הבין עד כמה גדל אל תוך תודעה פוליטית מסוימת. "החינוך פוליטי. הדהים אותי הפער בין איך שאני גדלתי - ובין הילדים שלי. הם כבר לא גדלו במוסדות הממלכתיים־דתיים. במוסדות החינוך הממלכתי, בהגדרה, אסור לדבר פוליטיקה. בחינוך הדתי – היום אני מנותק, אבל לדעתי זה לא השתנה – החינוך פוליטי, וזה על השולחן. לוקחים אותך להפגנות. בימי בחירות זה ברור שאתה מתנדב. זה ברור. אין שאלה בכלל".
תודעה של מיעוט פוליטי.
"כן. צריך להילחם. עכשיו, זה לא סתם מיעוט פוליטי, אלא זה מיעוט פוליטי שיש לו שאיפות".
שיש לו תחושת גדלות.
"בדיוק. והוא רוצה להגיע לעמדת הקטר. זה אני זוכר מהדור של אבא שלי, של זבולון המר ויהודה בן מאיר. איך הם רצו לצאת מהנישה של תיק הדתות".
ותיק החינוך?
"תיק החינוך מבחינתם הייתה פריצה. גדלתי בתקופה שזה נחשב הישג לא נורמלי שמנחם בגין הפקיד את תיק החינוך בידי זבולון המר. דרך תיק החינוך התקבלה האחריות על רשות השידור. אני זוכר את ציבור המתפללים בבית הכנסת השכונתי שלנו מתקהל סביב אבא שלי אחרי התפילה ביום שישי בערב עם טרוניות ותלונות על מה שהיה בערוץ 1, הערוץ היחיד אז. את המאבקים שאבא שלי ניהל, מי היום זוכר? זה היה עוד לפני פועלו של אורי אורבך ז"ל. לפני התערבותו של אבי, בחטיבת החדשות בטלוויזיה לא רצו לומר את המילים 'יהודה ושומרון', אלא רק 'שטחים'. לא רצו לציין את יום ירושלים, שמבחינת הציונות הדתית זה מגה־אירוע עד היום. אני זוכר את אבא שלי עוזר לחובשי כיפה להתקדם בתוך רשות השידור. זה היה סיפור; היחסים בין הציונות הדתית לתקשורת היו אירוע".
× × ×
תוך כדי ואחרי הצבא התפוגגה הכיפה מראשו. הוא למד משפטים באוניברסיטת תל־אביב והתמחה בבית המשפט העליון, אצל מישאל חשין ז"ל. לצד חשין, הכריזמטי והסוער, התאהב ינון במקצוע. "שם בעצם נרצעה אוזני סופית. זה הפך להיות בדם ובדנ"א שלי. הוקסמתי. הבנתי שאני רוצה שירות משפטי ציבורי". ב־1996 הצטרף ינון כעורך דין צעיר לשירות הציבורי, ועבד בצוות של טליה ששון. פרקליטת המדינה עדנה ארבל בדיוק מינתה את ששון ללוות את חקירת בראון־חברון, שהתפוצצה ברעש גדול; האירוע הראשון שבו נחקר ראש הממשלה בנימין נתניהו באזהרה.
"החלום התגשם. לא סתם נכנסתי לפרקליטות, אלא ישר קפצתי לתוך אירוע מטורף. הייתי פרח משפט ורק סייעתי לששון, אבל נחשפתי לכל התפר הזה שבין פוליטיקה למשפט. אני זוכר את הדיונים הפנימיים, את הוויכוחים בין משה לדור, שהיה פרקליט מחוז ירושלים, יהושע רזניק, שהיה משנה לפרקליט המדינה והיה בוגר תיק דרעי. נאוה בן אור, מנהלת המחלקה הפלילית. תשמע, לבחור צעיר שזה עתה סיים לימודי משפטים והתמחות, תחשוב, להיות זבוב על הקיר. נפלתי על תיק המאה. הייתי בדיונים הרגישים אצל היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. הוא מאוד פתוח ולבבי. הכרתי אותו כילד. אני זוכר שהיינו מביטים בו בהערצה. הוא היה אז ראש הלשכה של משה דיין והיה מבצבץ מאחורי בגין, וגם במהלך המו"מ לשלום עם מצרים. היינו מאוד גאים שמישהו שיצא מהקהילה שלנו במעמד כזה".
החדירה של שחיתות לכאורה לקודש הקודשים של מינוי יועץ משפטי לממשלה – זה לא הרתיע אותך מכל רצון לעסוק בממשק הציבורי־פוליטי?
"אני לא חושב שרתיעה היא התחושה שחשתי אז. זו הייתה יותר תדהמה עד כמה תפקיד רגיש, שאמור להיות יחסית סטרילי, בעצם פגיע וחשוף לחלוטין לאינטרסים פרסונליים צרים של הדרג הפוליטי הבכיר. עד כמה מוסדות שלטוניים שנדמים כחזקים הם בפועל די שבריריים ובקלות יחסית ניתן להשתלט עליהם".
ינון המשיך למחלקת הבג"צים ("המומחיות שלי הייתה עתירות בענייני דת ומדינה, עם או בלי קשר לרקע שלי"); שימש מאוחר יותר כעוזרו של היועץ המשפטי מזוז, ואז הוצג ליו"ר הכנסת דליה איציק כמינוי אידיאלי לתפקיד מזכיר הכנסת. הוא אומר שהקריירה שלו הייתה טבעית לחלוטין לרקע שממנו הגיע. הוא נחשף למאבקי אביו לשילוב שומרי מצוות בתקשורת, אבל במערכת המשפט היחס היה שונה. "דווקא היחסים בין הציונות הדתית למערכת המשפט זה אירוע אחר. זו הטרגדיה שמתרחשת היום, שאני עד לה פיזית. הציונות הדתית השתלבה במערכת המשפט בצורה מדהימה, לאורך ולרוחב. שולחן המשנים ליועץ המשפטי לממשלה זה בעצם פורום מטכ"ל של השירות המשפטי הציבורי, ובכל רגע נתון בשנים האחרונות יש שם שלושה דתיים לפחות. היו כמה שנים שהיו בו שלושה בוגרי מדרשית נעם במקביל, וזה לא פרופורציונלי בכלל - מאיר לוין, רז נזרי ואבי ליכט".
אתה יודע מה אומרים על דתיים לשעבר, גם בציונות הדתית.
"לא דתל"שים. דתיים. בניגוד אליי. אבי ליכט, רז נזרי, מאיר לוין, אביטל סומפולינסקי, שהיא המשנה ליועמ"שית למשפט ציבורי־חוקתי. לפני כן, אליקים רובינשטיין, מרים רובינשטיין, יהושע שופמן, נאוה בן אור מנהלת המחלקה הפלילית, רחל מטר וקודמה, ג'ואי אש. אני מדבר איתך על כאלה שהם עם כיפה על הראש וילדיהם בחינוך הדתי. המון חבר'ה מהחינוך הדתי למדו משפטים; הם קיבלו חינוך של שליחות ציבורית, ולכן מצאו את עצמם במערכות הציבוריות ולאחר מכן בשפיטה. אפשר לראות את זה בבתי המשפט - השלום, המחוזי וגם בבית המשפט העליון. היום בעליון מכהנים השופטים גם יעל וילנר, גם דוד מינץ, גם נועם סולברג. זה פרופורציונלי בכלל ליתר חלקי האוכלוסייה? ממש לא. עדיין טענות ומענות!"
איך אתה מסביר את זה?
"יש פה דיסוננס. צפיתי בו מתפתח. אפילו הסבתי את תשומת ליבם של אנשים שונים לכך. איך ראיתי? מדי פעם אנחנו אוכלים אצל הוריי ביום שישי בערב. אבי מביא איתו מבית הכנסת חבילה של עלוני שבת שמחולקים ב־20 השנים האחרונות. מה יש שם, בדברים האלה? כמעט תמיד דברי תורה, פרשת השבוע וכיו"ב. אבל כמעט בכל גיליון יש איזה טור הסתה או ראיון הסתה נגד מערכת המשפט. מדהים. לאורך שנים".
ומה הסיבה לדעתך?
"לא יודע. קח את המתנחלים. המתנחלים הם תת־מגזר חשוב מאוד בציונות הדתית. ואם יש ציבור שצריך להוריד את הכובע בפני בית המשפט העליון ולהגיד שלוש פעמים ביום, ‘ותחזינה עינינו בשובך לציון’ מול בית המשפט העליון, זה ציבור המתנחלים. בזכות מי משגשג מפעל ההתנחלויות, אם לא בזכות בית המשפט העליון?"
הם ישיבו לך: בזכות מאמצינו־אנו.
"ברור. זה הבסיס. אבל אם בית המשפט העליון היה קובע שמפעל ההתנחלויות בלתי חוקי, או שהיה מרחיב את המגבלות, היינו במקום אחר. מה המגבלה שבית המשפט העליון הטיל על מפעל ההתנחלויות? מגבלה אחת ויחידה".
לא על קרקעות פרטיות.
"בדיוק. הדבר היחיד. את כל היתר הוא גיבה לאורך שנים. דברים סופר־בעייתיים בעיני המשפט הבינלאומי. כמי שהשתתף בהרבה כנסים בינלאומיים, וייצג את ישראל בכובעיי בממשלה ובכנסת, זה לא פשוט להגן על האירוע הזה (מפעל ההתנחלויות - נ"א), שבארץ נתפס כדבר מובן מאליו. בית המשפט העליון שיתף פעולה לחלוטין עם מדיניות ממשלות ישראל. אבל אם תשאל עכשיו בהתנחלויות, אתה תמצא שכ־90 אחוז מתעבים את בית המשפט העליון. אבל בזכות בית המשפט העליון העסק הזה קיים. רוב החברים שלי בציונות הדתית זקפו את תוכנית ההתנתקות לחובת מערכת המשפט. אמרתי לאנשים האלה – אתם מטורפים. הייתי שם, במשרד ראש הממשלה, שימשתי כסגן היועץ המשפטי למשרד ראש הממשלה. זו הייתה ממשלת ליכוד. זה היה אריק שרון, אבי ההתנחלויות, שהוביל את המהלך. מערכת המשפט לא הייתה פסיבית, היא סייעה לו. היא הייתה מסייעת לו אם הוא היה מחליט גם לספח את השטחים. אנשים לא היו מתפטרים והולכים הביתה בגלל זה. ההתנתקות הייתה אג'נדה של שרון ודובי וייסגלס וכל החבורה שלהם".
בדרך כלל, הטענה שאני שומע לא מתייחסת לאי־החוקיות של ההתנתקות עצמה.
"באמת? אז הם לא מצטטים תמיד את פסק דינו של השופט אדמונד לוי (שפסק כי ההתנתקות בלתי חוקית - נ"א), שהוא פסק הדין הכי אקטיביסטי שאי פעם ניתן על ידי בית המשפט, על ידי שופט? זה מראה לך שהכל פוזיציה. נטו. ההתנגדות לאקטיביזם מעניינת אותם כשלג דאשתקד. ההתנתקות כתוכנית איננה נושא שאפשר להתערב בו מבחינה משפטית, זה נושא מדיניות קלאסי".
עיקר הטענה בימין היא שבית המשפט לא הגן על זכויות המפגינים והמוחים, בניגוד למחאה הנוכחית. אז חסמו כבישים, והיום חוסמים כבישים.
"יכול להיות שצריך להכות על חטא ולומר שבדיעבד היה יחס נוקשה מדי באירועים כאלה, או אחרים. יש את הדוגמאות האלה של קטינים, שהיחס אליהם היה מאוד מחמיר וקשוח. בבסיס, באותה עת התחושה הייתה שיש ריח של אלימות באוויר, שיש פוטנציאל טרור פנימי. ככה האמינו. אם זה היה נכון או לא נכון, אני לא יודע לומר. אני זוכר שזו הייתה התחושה האותנטית של מני מזוז, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, של השופטים שזה הגיע בפניהם. האיומים כלפי שרון באותה עת והאיחולים למוות. התחושה הייתה שייעשה מאמץ לסכל את ההתנתקות - לא רק באמצעות מחאה דמוקרטית לגיטימית של קפלן (בהפגנות נגד ה’רפורמה’ - נ"א), אלא בדרך שתהיה אלימה".
כשראיינתי ל"7 ימים" את נשיאנו הקודם, ראובן ריבלין, ושוחחנו על ההפיכה המשפטית, הוא הזהיר מפני הרצון לנקום. ואני שואל אותך, בקשר לציונות הדתית, שאתה אומר שהיא בשר מבשרה של מערכת המשפט - נקמה על מה?
"זה לא ברור. והיה שם שינוי. שנים רבות אני לא חלק אינטגרלי מהציונות הדתית, אבל יש לי משפחה ויש לי זיקות - העבר, הבסיס המשפחתי. במשפחה שלי עדיין לא משתגעים מזה שהמותג של הציונות הדתית, בראייה שלהם, נחטף בידי סמוטריץ' ובן גביר. אבא שלי היה יו"ר רשות השידור בבג"ץ 'כהנא נגד רשות השידור'. הוא הוביל את ההחלטה לא לשדר את כהנא. היה לו ברור, כנציג הציונות הדתית ברשות השידור, שאסור לשדר את כהנא, בדיוק כמו שסיעת הליכוד הייתה קמה ויוצאת מהמליאה בעת נאומיו. והוא הופתע מפסיקת בג"ץ (שאסרה להחרים את כהנא בשידורי הטלוויזיה הישראלית). בעיניו, פסק הדין של אהרן ברק היה הזוי. הוא סבר שברק לא מבין את הפוטנציאל שיש בכהנא - ומאפשר את הדבר הזה בשם ליברליזם חסר תקנה, חיקוי אמריקאי של חופש הביטוי".
אני שואל אותך שאלה קשה. האם למרות השילוב הזה של האליטה של הציונות הדתית במערכת המשפט ובכלל במדינת ישראל, יש משהו שנטוע עמוק בדור של אביך - שמתוך העלייה לסבסטיה כבר יש את הרעיון שיוביל באופן ישיר לסמוטריץ', ומשם לבן גביר?
"כנראה שכן. אני זוכר שזבולון המר ויהודה בן מאיר הבינו בשלב מסוים שהם רכבו על נמר שהם כבר לא שולטים עליו".
הם חשבו שהנמר זה פנחס ולרשטיין וזאב חבר (זמביש). זמביש וולרשטיין פינו את מקומם לדור של שמעון ריקלין, שנחשב היום לא רלוונטי בהשוואה למאיר אטינגר (פעיל ימין קיצוני, ממנהיגי נוער הגבעות). זו הכללה, כמובן.
"נכון. אם אפשר לדבר במושגים כאלה בהכללה, השבר בציונות הדתית היה תמיד שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. אם המטרה זה יישוב ארץ ישראל, לדוגמה, אז זה מקדש את כל האמצעים ומותר לעשות הכל".
איך זה שונה מהציונות הכללית, אם בכלל?
"לפני קום המדינה, כנראה שהמטרה קידשה את האמצעים. ברגע שהמדינה קמה, חל שינוי. וזה גם השינוי שעובר על כל מי שנכנס מהחינוך של הציונות הדתית לתוך מערכת המשפט ומשתלב בה. הוא פתאום מבין שמערכת המשפט לא יכולה להתעלם מהתהליך. היא לא יכולה להיות עיוורת ולחיות רק על פי היעד שאליו רוצים להגיע. חשוב גם איך מגיעים אליו".
× × ×
לאורך השנים, ינון בנה לעצמו שם של יועץ משפטי מקצועי שיודע לדבר עם הפוליטיקאים, עוד מתקופתו במחלקת הבג"צים. "היה לי קשר טוב עם חברי הכנסת גפני וליצמן. היו להם כל מיני אינטרסים שהיו מתבררים, אגב תיקים שניהלתי. העבודה הייתה נטולת עימות. אם הייתי בא אליהם ואומר להם תשמעו, התיק לא עביר, הוא סובל מקשיים רציניים – הם היו קשובים. לדוגמה, פוליטיקאי שיש לו עניין למנות רבני שכונות. אני ממשרד המשפטים וצריך לדאוג שההליך יהיה תקין. לא אגיד לו אם צריך או לא צריך רבני שכונה. זה לא ענייני. אבל זה ענייני בהחלט כיצד הוא עושה זאת. הייתי אומר לו, 'תשמע, אתה מנהל את זה בצורה עקומה'. אפרופו עילת הסבירות. 'אם תפעל בצורה שלא ניתן להסביר בנימוקים ענייניים, אנחנו בבעיה - ואתה תהיה בבעיה. אז למה לך?' והם היו מקשיבים לנו. מבטלים החלטות, או משנים היכן שאפשר לשנות. כמובן שאפשר להציג את לגנאי ולטעון שזאת היד הנעלמה, ההשפעה המיתית של מערכת המשפט שמעבר לפסקי הדין הרשמיים".
בדיוק. אתה עושה בג"ץ קטן, בעודך פרקליט או יועץ משפטי, לשר או למנכ"ל. זו הסיבה שהם ניסו לנטרל את היועצים המשפטיים.
"בעבר, לפני העיוות במושג משילות, היה ברור לחלוטין שהיא שילוב של כוחות. שילוב של הדרג הפוליטי עם הדרג המקצועי. אין משילות אחרת במדינה נורמלית, מתוקנת, שפויה. כשבמדיניות, זה ברור שהפוליטיקאים מובילים".
בהדרכה לחברי הכנסת החדשים, ינון היה משתמש בדימוי קבוע. "במערכת הזאת יש טייסים ויש נווטים. הפוליטיקאים הם הטייסים. אנחנו, הדרג המקצועי, הנווטים. אנחנו לא יכולים בלי הטייסים. הטייסים לא יכולים בלי הנווטים. אם יהיו רק טייסים, הם ינחתו מחוץ למים הטריטוריאליים. הם לא יגיעו בסוף ליעד המובטח". הוא היה אומר לח"כים הצעירים במשכן ש"לפעמים הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה".
המטפורה שלך, שבה הדרג המקצועי הוא נווט והפוליטיקאי הוא הטייס, היא בדיוק מה שלא מקובל על תומכי ההפיכה המשפטית. אתה מבין את זה?
"אין דרך אחרת".
הם אומרים שהמשילות שתיארת כאן עובדת תמיד נגד הימין ובעד השמאל. אתה רוצה לפנות את עזה? אין בעיה. אתה רוצה לנוע ימינה? כל המערכת המשפטית־פקידותית מתגייסת נגדך. הם החליטו לשבור את זה. תביט, נניח, במהלך של השר דוד אמסלם להדחת מנַהלת רשות החברות הממשלתיות.
"אני מאחל הצלחה רבה למדינת ישראל אם הם יצליחו לשבור את זה".
הם כבר שוברים. הם עומדים למנות מנהל רשות חברות חדש. הם הדיחו את יו"ר הדואר. הם תכף ימנו מפכ"ל. בן גביר ביקש סמכות חוקית להורות על מעצרים מינהליים. משילות.
"שיהיה לנו בהצלחה, נדב. אני חולק על זה מכל וכל. מהניסיון שלי ב־25 השנים שהייתי בשירות המשפטי הציבורי, ובכלל זה ההתמחות בבית המשפט העליון, השנים ששירתי בממשלה בתפקידים שונים, 13 שנים בכנסת - זה פשוט יביא בסופו של דבר לחורבנה של המדינה. אני לא מדבר עכשיו בהיבט של מדינה דמוקרטית, אלא בכלל".
למה?
"כי כשאתה נותן לאנשים כוחות בלתי מוגבלים, ללא הגורמים שהם בבחינת סוג של שומרי סף, נוצרת תפיסה מאוד פשטנית ורדודה של איך מתנהלת מדינה. עזוב דמוקרטית, אני מדבר על מדינה תקינה ועל טוהר מידות במובן הבסיסי. ממשלות ישראל, כולל נתניהו, תמיד הקפידו על דרג חזק במערכת הביטחונית, המשפטית ובמשרד האוצר, שלושה ממסדים סופר־חזקים, שעכשיו חובטים בהם, מערערים אותם. בלי דרג מקצועי חזק, מהשורה הראשונה, איך תתמודד עם אתגרים, לדוגמה מגפת קורונה?"
יגיד לך השר אמסלם: יהיה דרג מקצועי מהשורה הראשונה. אני פשוט אגיד לו מה לעשות.
"אני מחנך היום את הדור הצעיר ומלמד באוניברסיטאות תל־אביב ורייכמן. פונים אליי סטודנטים: האם ללכת להתמחות (בשירות הציבורי - נ"א)? מה אני אמור לומר להם? אני אמביוולנטי. מצד אחד צריך שאנשים טובים ילכו לשירות המדינה; מצד שני, האם הייתי בעצמי הולך לשירות המדינה, כשאני רואה איך שמחה רוטמן מתייחס ליועץ המשפטי של הוועדה שלו?"
זה יועץ משפטי שאתה הבאת. עו"ד גור בליי. הוא צריך לקום וללכת?
"חס וחלילה. כל אחד מהאנשים האלה שיקום וילך - יש סיכוי רב שיוחלף בידי אנשים שבעיניי הם לא ראויים ולא מתאימים. זה משגע אותי, מי הנמסיס האמיתי של הכנסת? בית המשפט העליון? בית המשפט העליון הציל את הכנסת. אני עודדתי את בית המשפט העליון בעשור ששימשתי יועץ משפטי להגן מוסדית על הכנסת, פעם אחר פעם. קח לדוגמה: היה משבר פוליטי בליכוד. לא היה יו"ר ועדת חוץ וביטחון כמה חודשים. ביבי לא הכריע בין יריב לוין לאלקין. מה המשמעות? שוועדת חוץ וביטחון לא מתכנסת. ומה התוצאה? בראייה החוקתית המשטרית, אין פיקוח על מערכת הביטחון בכלל. אז מישהו הגיש עתירה לבג"ץ. ורק בזכות הערות השופטים בבג"ץ מונה יו"ר. זה לא הגיע לפסק דין, רק בזכות הערות השופטים. בעידודי, אני לא מכחיש את זה. אני עודדתי את בית המשפט להוציא פסק דין שאומר שאי־אפשר למנות שרים בלי אישור הכנסת, כפי שרצה אז נתניהו. כל מה שאנחנו חווים הוא עלמא דשקרא, פשוט עולם של שקר. באים וטוענים שהרפורמה המשפטית או מרכיבים בה הם בשם הרצון להעצים את הכנסת, כבוד הכנסת. הדברים האלה פוגעים פגיעה אנושה בכנסת".
יגידו לך – מעמד הכנסת נפגע שנים. בגלל בית המשפט.
"בית המשפט תרם תרומה אדירה לא בתיקים בהם הוא פסל, אלא בעצם הידיעה - של חברי הכנסת, של הייעוץ המשפטי לכנסת, של הייעוץ המשפטי לממשלה - הידיעה שיש ביקורת חוקתית אפקטיבית. היא גורמת לזה שהחקיקה תהיה סבירה ומאוזנת יותר, תיקח יותר דברים בחשבון, תיעשה בתהליך שמאפשר לחברי הכנסת בכלל השתתפות והשפעה".
× × ×
כיועץ משפטי, ינון עבד עם שני יושבי ראש. הראשון היה ראובן ריבלין. ריבלין לא נרתע מהתנגשויות, בין אם מדובר בראש הממשלה נתניהו, שראה בריבלין יריב של ממש, או מול בית המשפט העליון. ינון אומר עליו ש"אין הרבה אנשים אמיצים כמוהו בפוליטיקה. בודדים". יושב הראש שאחריו היה יולי אדלשטיין, שגם לו ינון מחמיא, אך בדרך אחרת.
"שבע שנים היינו יחד. אני היועץ המשפטי של הכנסת. הוא יו"ר הכנסת. זה אומר מאות ישיבות, שיחות, פורמלי, לא פורמלי, טלפונים. באישיות הבסיסית שלו, אדלשטיין הוא לא ריבלין, אבל הוא מאוד חכם, מאוד אינטליגנטי. תראה, אדלשטיין הפיק את הלקח מריבלין. הוא ראה שרובי שילם מחיר".
כלומר, זה שריבלין עמד על כך שהכנסת היא גוף עצמאי.
"אתן לך שתי דוגמאות, שאדלשטיין עמד כסלע איתן, אבל בסגנון של יולי. זה הבדל עצום מסגנון רובי. הראשונה היא חוק המצלמות. אנחנו בבחירות 2019 בסבב ב'. מישהו מכר לנתניהו רעיון שאם יכניסו מצלמות למרחב של הקלפיות במגזר הערבי, זה יצנן את הגעתם לקלפיות וזה יתרום לטוהר הבחירות. הייתה על זה מהומה גדולה. אגב, זו פעם ראשונה שהממשלה הניחה על שולחן הכנסת, ואמיר אוחנה שר המשפטים התגאה בזה, הצעת חוק ממשלתית שמשרד המשפטים לא עבד עליה, לא חתום עליה, לא אושרה בידי היועץ המשפטי לממשלה. ומדוע עשו זאת כך? כי קבעתי (כיועץ המשפטי של הכנסת - נ"א) שאנחנו בפגרת בחירות. ואי־אפשר לקדם הצעות חוק פרטיות. הם אמרו אין בעיה, נביא הצעת חוק ממשלתית. הביאו הצעת חוק, עקפו את מנדלבליט. לא מעניין אותם. ואז נשאלה השאלה, האם חוק המצלמות החדש הוא בבחינת שינוי בסעיף 4 בחוק יסוד הכנסת - זה שמחייב שהבחירות יהיו 'ישירות, שוות, חשאיות'. אם רוצים לעשות בו שינוי, זה מחייב רוב של 61. ובשלב הזה, כבר לא היה להם 61. הייתי צריך לכתוב חוות דעת. גם על חוקתיות החוק וגם על שאלת ה־61, שהיא שאלה בלעדית של הייעוץ המשפטי לכנסת”.
ואתה קבעת שיש פגיעה בסעיף 4 לחוק יסוד הכנסת, המשוריין, ולכן נתניהו והקואליציה צריכים 61.
"ואז אומרים בליכוד - בסדר, אז היועץ המשפטי לכנסת אמר שצריך 61. לנו ממילא יש רוב להצעה. אין 61, אבל יש רוב. והם אומרים לאדלשטיין - נעביר את זה, שוב, לא ב־61, ואז אתה כיו"ר כנסת תכריז שהחוק אושר. שיהיו בג"צים, שיהיו עתירות. עד שיהיו עתירות, עד שהן יתבררו, בינתיים נכניס את המצלמות למשחק. מה יולי עושה? יש הצבעה, אין 61, והוא מכריז שההצעה לא עברה. למרות שהיה עליו לחץ כבד. הייתי שם. ביבי ראה בזה פוטנציאל לגיים צ'יינג'ר בבחירות – שיהיו מצלמות. אדלשטיין אימץ את חוות הדעת המשפטית שלי בזמן שהיה קריטי, אבל בשקט. אם זה היה קורה אצל ריבלין, הוא היה עושה מזה אירוע".
ב־2017 ינון היה זה שמנע, בחוות דעת תקדימית, הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית "לבדיקת המימון" של ארגוני שמאל. הוא קבע כי לכנסת אין סמכות לבצע "חקירה אידיאולוגית" מימין או משמאל. "באתי לאדלשטיין ואמרתי לו שבמדינה דמוקרטית, פרלמנט לא מקים ועדת חקירה כדי לחקור גופי חברה אזרחית שבכלל לא פעלו בניגוד לחוק. אין חוק בישראל, נניח, שאוסר לבקר את צה"ל". אדלשטיין שואל את ינון מכוח מה הוא יאסור על כך, הרי בחוק אין כל הגבלה על התחומים של ועדות חקירה פרלמנטריות. ינון משיב – מכוח עקרונות היסוד של השיטה, חופש ביטוי והתאגדות. פרלמנט לא מנהל ציד מכשפות אידיאולוגי.
"האמת, הוא השאיר אותי קצת במתח. ואז אדלשטיין מעל הדוכן אמר שעמדת היועץ המשפטי לכנסת היא שאין לכנסת סמכות לוועדה שכזו, והפך את הדיון להצעה רגילה לסדר".
הוא הרג את זה.
"והייתה עליו ביקורת חריפה. יואב קיש היה יו"ר ועדת הכנסת. הוא עשה לי זובור בוועדת הכנסת, כינס דיון אם חווֹת הדעת שלי מחייבות בכלל. היו לי עוד דוגמאות שבהן אדלשטיין גיבה אותי - באופן שקט. בעוד שאת רובי ריבלין הייתי צריך לרסן; נניח מול משרד האוצר וחוק ההסדרים. עד כדי כך שאני מצטער בדיעבד שלא ניצלתי מספיק את ריבלין כיו"ר כנסת, שהיה מוכן לצאת לפייט".
העבודה המשותפת עם אדלשטיין, ובעצם החודשים האחרונים שלו בשירות הכנסת, הסתיימו באירוע תקדימי, שעד כה לא שיחזר את עצמו: משבר חוקתי ראשון. סירוב מפורש של אדלשטיין למלא את פסיקת בג"ץ.
מדובר היה בבחירות לתפקיד יו"ר הכנסת אחרי בחירות 2020. האופוזיציה לממשלה השיגה בבחירות 61 חברי כנסת שחתמו על דרישה רשמית לקיים בחירות לתפקיד היו"ר, ונשאלה השאלה כיצד לפרש את החוק והתקנון – שקובעים כי הבחירות לתפקיד יתקיימו עד למועד כינוס הכנסת לצורך כינון ממשלה חדשה. ממשלה חדשה טרם קמה, ואדלשטיין - ואיל ינון כיועץ המשפטי גיבה אותו – טען שאין לקיים בחירות מחודשות לתפקיד היו"ר עד שקואליציה תקום. ינון אומר שידע בשלב זה כי מתקיימים מגעים לממשלה בהסכמה רחבה (שקמה לבסוף, עם בני גנץ), ולכן יש לאפשר למהלך הפוליטי להשלים את עצמו. ינון טען בעצמו בשם הכנסת, בפני בג"ץ, נגד קיום בחירות מיידי ליושב הראש. הוא הסתמך גם על ניסוח התקנון, וגם על המצב הפוליטי עצמו. "אמרתי לשופטים - עלול לקרות פה משהו שיגרום לאי־תקינות שלטונית מתמשכת. כי מה יקרה? מחר בבוקר ייבחר מטעם סיעת יש עתיד יו"ר כנסת. מחרתיים יש עתיד ימצאו את עצמם באופוזיציה, ואז לפתע יהיה לנו יו"ר כנסת לעומתי, שזו לא כוונת המחוקק. אמר לי השופט מלצר – שטויות, אין בעיה. בשום מקום לא כתוב שיו"ר הכנסת צריך להיות מהקואליציה".
בג"ץ דחה את עמדת אדלשטיין וינון. הוא פסק כי יש לקיים בחירות "בהקדם האפשרי". "בית המשפט הסתכל על זה מזווית אחרת - ניסיון לא לגיטימי של סיעת הליכוד ושל יו"ר הכנסת וראש הממשלה למנוע חילופים לגיטימיים בשלטון, שבאים לידי ביטוי ב־61 ח"כים שדורשים בחירות לתפקיד היו"ר ולא מאפשרים להם".
ינון הודיע על ההחלטה לאדלשטיין. "הוא כמובן לא שמח לשמוע על כך".
ואז יריב לוין ואמיר אוחנה, שהיה שר משפטים, לחצו עליו לא לקיים את החלטת בג"ץ.
"נכון. גם לוין, גם אוחנה. הם אומרים לו - שנשיאת העליון חיות תשלח את משמר בתי המשפט לריב עם משמר הכנסת ויהיה לנו פה קרב־רב. אני אומר לאדלשטיין - אין שאלה שחייבים לקיים את פסיקת בג"ץ. זו בכלל אינה שאלה".
והוא שומר על עמימות?
"שומר על עמימות. יולי, בסוף, עם כל הגמגומים והקשיים וכאבי הבטן, עבד תמיד לפי הספר, לפי חוות דעת הייעוץ המשפטי ולפי פסיקות בג"ץ. פה הרגשתי שהוא מתערער, והלחץ עליו והפחד מפני עתידו הפוליטי מתחילים לתת את אותותיהם, אבל לא ידעתי איך זה ייגמר. ואז מגיע הרגע האחרון, כבר צריך להודיע לבית המשפט שנקבע מועד לבחירת יו"ר כנסת. הוא קורא לי ללשכה ואומר לי, 'החלטתי לא לקיים את פסיקת בג"ץ'. אני אומר לו, 'אתה רציני או שאתה מותח אותי?' הוא אומר – 'אני רציני'. הוא קצת מכניס אותי לתמונה הפוליטית ומספר שהם בעיצומם של מגעים עם גנץ. אמרתי לו, גנץ עותר לבג"ץ נגדך. בבקשה, תשלח את גנץ, שייתן הודעה לבית המשפט שהוא חוזר בו. אמרתי לו – 'אני מבקש ממך לחשוב על זה שוב, לחשוב על ההשלכות. איזו צורה יש לזה שיו"ר הכנסת מפר בגלוי, ביודעין, פסיקת בג"ץ'".
ואז מה קורה?
"הוא קורא לי עוד פעם באותו היום, ומודיע לי: 'אכנס את מליאת הכנסת ואתפטר מתפקידי כיו"ר הכנסת'. אני אומר לו אוקיי, אבל איך זה מקיים את פסיקת בג"ץ? הוא משיב לי, אני מסכים, זה לא מקיים כלשונה את פסיקת בג"ץ, אבל אני מפר ולוקח אחריות ומתפטר. אמרתי לו, אבל אתה יודע, כשיו"ר כנסת מתפטר יש 48 שעות עד שההתפטרות נכנסת לתוקף. ואתה גם יכול לחזור בך מההתפטרות. זה מושך אותנו לעוד כמה ימים. אז הוא משיב לי, 'אני רואה שקלטת טוב את הרעיון'".
וזו דרמה. הוא מקווה שיהיה אפשר לסגור עם גנץ ממשלה - כשהוא עדיין יו"ר.
"ואז ממהרים גנץ ושות', שזה מדהים, ומגישים בקשה לביזיון בית משפט של אדלשטיין, ונקבע דיון לאותו הערב. בשלב זה אני אומר ליולי אדלשטיין כך: העמדה האותנטית שלי הייתה שאין לחייב אותך לקיים בחירות, והתנגדתי לצו של בג"ץ. אבל משעה שהם הוציאו את הצו, אני לא יכול להגן על המהלכים שלך, עם תרגיל התפטרות מפותל כזה. בכך תמו שידורינו. קח לך עורך דין של הליכוד, של עצמך, אני לא יכול לייצג אותך כיו"ר כנסת, כי אתה שובר את כללי המשחק הבסיסיים. אני, כיועץ משפטי לכנסת, מחויב לכנסת המוסדית ולמערכת החוקתית. אני לא מחויב ליו"ר הכנסת ברמה האישית, עם כל ההערכה והחיבה והעבודה המשותפת שלנו. הוא אומר לי, 'אני מכבד את זה'".
הוא אומר שההחלטה של אדלשטיין לא לציית לבג"ץ הייתה "לא אופיינית לעשר השנים שלי בתפקיד", אך מוסיף שהיא "תחילת התקופה שאנחנו עכשיו חיים בה. זה היה האות המבשר". ינון סבור שזו הייתה טעות פוליטית: "לי היה ברור שנתניהו לא חולם לקחת אותו כיו"ר כנסת בכהונה הבאה. קיבלתי על זה הרבה פידבקים מהגורמים הרלוונטיים".
מהשיחות שלך איתו היה ברור שנתניהו רוצה שהוא לא יקיים את פסיקת בג"ץ?
"כן, חד־משמעית".
נתניהו עצמו.
"כן, חד־משמעית".
שמעת את זה באוזניך? את ביבי על הקו?
"לא, לא".
בשיחה מאוחרת יותר, הוא מקפיד שוב לומר שלא שמע את נתניהו או אדלשטיין אומרים זאת; "יכולתי להעריך שהוא (אדלשטיין - נ"א) לא פועל כך רק על דעת עצמו".
× × ×
יש משהו בסיפור של איל ינון ובדרך שבה הוא מספר אותו, שבונה משל כלשהו. הצעיר האידיאליסט שגדל באליטה הדתית־לאומית והגיע לשירות הציבורי, הפך ליועץ משפטי, שומר סף, אך כזה שחי בלב הפעולה הפוליטית ומנסה - עד כמה שניתן – להגיע להסכמות. סביבו המציאות הולכת ומאפילה, והוא מנסה להתפשר איתה. עד שהפוליטיקה הזו - שכל הזמן ניסתה לכרסם במערכת והוא עשה מאמץ מסוים לאלף אותה - מכוונת עליו.
זה מה שקרה לינון בשנתו האחרונה בתפקיד. בינואר 2020 ינון עבר בעצמו מתקפה אישית, יוצאת דופן. היא נבעה מרצונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למנוע את הקמת ועדת הכנסת שתדון בחסינותו לאור הגשת כתבי האישום. כיועץ המשפטי של הכנסת, ינון קבע כי אי־אפשר לעכב את הקמת הוועדה הזו – וליו"ר אדלשטיין אין סמכות למנוע את התכנסותה. זה היה האות למה שהוא מכנה, "התקפה מלאכותית, נבזית ומרושעת". בת זוגו היא עו"ד עמית מררי, שהייתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים פליליים, ולכן הליכוד, בתגובה לעמדת ינון, ניסה לטעון שהוא בניגוד עניינים ואף עתר לבג"ץ. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוציא סרטון (!) שתקף את ינון - יועץ משפטי של הכנסת, איש שהציבור הרחב לא מכיר היטב - באופן אישי: "כשתפסו את ינון על חם, הוא אמר שהוא ורעייתו מעולם לא דיברו על התיקים שלי. הם חושבים שאנחנו טיפשים?". ינון הסביר אז (ומסביר גם היום) שלא היה יושב בדיון החסינות עצמו של נתניהו, אך השאלה הייתה פרוצדורלית בלבד: מועד הקמת ועדת הכנסת, והאם היו"ר יכול למנוע את הקמתה.
"קיבלתי אזהרות. אמרו לי, 'דע לך, אתה פוגע בעצמך פגיעה אנושה. מי שמלכלך את שולי גלימתו של ביבי בעניינים האישיים, נידון לגזר דין מוות במירכאות. אין לו תקומה, ככל שזה תלוי בביבי'".
בכל מינוי אחר.
"בכל. גמור. הרי המקהלה שהתחילה לתקוף אותי מורכבת מאנשים שדקה קודם לכן היו איתי בקשר יומיומי רציף. מיקי זוהר, דוד אמסלם. כולם היו יוצאים ובאים לחדרי. הייתי יושב איתם שעות וחונך אותם. פתאום זאבים טורפים. אני בא לאיזו ועדה בכנסת, צועקים לי שאני בניגוד עניינים. תקשורתית, כל השופרות מתחילים לפמפם. אני פתאום מקבל טלפונים. מפרסמים את הטלפון שלך. דובר הכנסת כל שתי דקות, מה אני עונה לזה? 'תגובתך על הטענה שאתה, יחד עם עמית מררי, תופרים את ביבי בשליחותו של מנדלבליט ואלשיך'".
עברת את הטיפול של מכונת הרעל.
"כן, חד־משמעית. הייתי בשוק מזה, האמת. באיזשהו שלב אדלשטיין קרא לי ושאל אם אני מרגיש שיש צורך באבטחה של משמר הכנסת. השבתי לו שלא עלה בדעתי שאני בכלל מאוים".
ניכר בינון שהרגע הזה זיעזע אותו. אני מזכיר לו רגע אחר, אחרי הגשת כתבי האישום נגד בנימין נתניהו. עלו אז שתי שאלות משפטיות מובחנות. הראשונה היא, האם אדם יכול לכהן כראש ממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום חמור בעבירות שחיתות. הרוב המוחלט של המשפטנים סבר שכן, לאור התייחסות ישירה לכך בחוק יסוד: הממשלה, וההשפעה הכבירה שיש להדחת ראש ממשלה מכהן בשל כתב אישום. אך הייתה עוד שאלה, שונה: האם אדם יכול לקבל את המנדט מהנשיא ולהרכיב ממשלה, כשהוא עומד לדין. במצב הראשון, נכפית על ראש ממשלה התפטרות; במצב השני, אזרח איננו מקבל רשות להקים ממשלה. ינון אומר ששקלו זאת. "היה רגע. התלבטנו והתחבטנו שלושה יועצים משפטיים – היועץ המשפטי מנדלבליט, היועצת המשפטית של הנשיא, אודית קורינלדי־סירקיס, ואני. גם נפגשנו". הוא מזכיר שלבסוף בג"ץ דחה את העתירות וקבע שנתניהו יכול להרכיב ממשלה ברוב של 11 שופטים מול אפס.
אתה יודע שאם הדמוקרטיה הזו תיפול, יגידו שהיה כאן דבר מטורף. יש פסיקה מפורשת מתקופת ממשלת רבין ששר שהוגש נגדו כתב אישום חמור לא יכול לשמש בתפקידו (הלכת פנחסי־דרעי). יצרו פה שיטה. שומרי הסף היו יכולים לומר – יש כתב אישום חמור, וזה חוסר סבירות קיצוני להטיל על אזרח שנאשם בפלילים חמורים את הרכבת הממשלה, וזה גם חוסר סבירות קיצוני מצידו בעצמו לקבל את המנדט. ואף אחד מכם בעצם לא עמד ואמר תשמעו, יש פה בעיה. אתה יודע שאם הייתם אומרים, בג"ץ היה מתייחס לכך אחרת. לבסוף בא המועמד הזה, עלה לשלטון, ומה הוא עושה? הוא מפרק את מערכת המשפט.
"זה מדהים. בחוכמה של בדיעבד, אני מניח שאם תשאל את מנדלבליט, בוודאי אם תשאל אותי, יכול להיות שהיינו צריכים לנהוג אחרת. בהחלט יכול להיות. אני לוקח אחריות על החלק שלי בפאזל הזה".
× × ×
אנחנו ערב החלטות דרמטיות של בג"ץ בעקבות העתירות נגד חוקי הסבירות והנבצרות. ינון סבור שבג"ץ חייב להחיל את דוקטרינת תיקון החוקה הלא־חוקתי, ובמילים אחרות - לשקול לפסול את החוקים, או חלקם, הגם שהם חוקי יסוד. "אין הבדל משמעותי בין הליכי חקיקה רגילה וחקיקת יסוד, ולכן תמיד היה לנו חשוב (כייעוץ המשפטי של הכנסת - נ"א) שתהיה באוויר האפשרות לביקורת משפטית על חוקי יסוד. היום אין ברירה אלא לקבל את דוקטרינת התיקון הלא־חוקתי; עילת הסבירות היא דוגמה 'מפוארת' לכך. הלכו וקיבלו נוסח שאין בו שום עידון, אין בו איזון. הוא גורף. לא מגודר. דחו את כל חוות הדעת שהוצגו בפני הוועדה, גם מאלה שתומכים בצמצום עילת הסבירות. לא יעלה על הדעת לבוא לבית המשפט ולהגיד לו: אין לכם סמכות לדון בנושא. בעבר, בין אם זה בחוק ההדחה, או בחוק הלאום, לרגע לא חסכנו מעצמנו, לא בחקיקה ולא בשלב הביקורת, את ההתייחסות לגופם של דברים".
הוא לא איבד תקווה. "תשמע, המחאה. אם אתה היית אומר לי שייצאו עשרה אנשים לרחוב על עילת הסבירות, שייצאו חמישה על הוועדה למינוי שופטים - הייתי אומר לך שאתה שיכור. במשך שנים ניהלנו את המאבקים האלה בתחושה שאנחנו אחרוני המוהיקנים. שאנחנו מנהלים קרב מאסף על דמוקרטיה. ושאין לזה קונים. פתאום אני עומד פה, במסדרון, והשכנה שואלת אותי, 'תגיד, מה זה פסקת ההתגברות? מה זה עילת הסבירות? אתה יודע, אלה הצדדים החיוביים שקרו פה. יש פה שיעור אזרחות מדהים". על היועצת המשפטית, גלי בהרב־מיארה – ינון התמודד לתפקיד שהיא קיבלה לבסוף – הוא אומר, "קרה לנו נס. יש לה את המצרך הכי חשוב כרגע. יותר מכל ידענות משפטית ובקיאות במשפט חוקתי, מינהלי ופלילי: עמוד שדרה מפלדה. ומצפן". ×
