מיליוני אנשים בעולם לובשים חולצות צ'ה גווארה מבלי לדעת בדיוק בשם מי ומתי בדיוק הוא מרד, או כמה אנשים שילמו בחייהם על חזונו ה־, בואו נאמר, שנוי במחלוקת. התמונה האיקונית של אלברטו קורדה, שצולמה בקובה ב־1960, ממצבת את הפנים המחוספסות והלא־מגולחות של המהפכן הארגנטיני כסימבול האולטימטיבי של "מרד" אבל גם של תקווה.
עוד מבט שמשדר "תקווה", מילה שהוצמדה פיזית גם בהמשך לכל פוסטר בקמפיין שבו ניבט, הוא זה המגיח בתמונה של המתמודד לנשיאות ברק אובמה. שוב המבט הזה כלפי מעלה, שוב ניסיון להראות אדם שיש בו משהו חולמני ומפוכח במקביל, ובעיקר לא נרתע. התמונה של מרילין מונרו ששוכפלה על ידי אנדי וורהול משדרת כמובן "סקס", ועוד אינספור תמונות שנכנסו להיסטוריה הפכו לסימבולים גם אם הן עצמן נותרו סתומות.
יבוא יום, הרבה יותר מוקדם ממה שאנחנו מעריכים, שבו גם מקורות התמונה של עציר P01135809 יישכחו בידי ההמונים. איתם ייבלעו בתהום הנשייה גם פרטי הפרטים האינסופיים לגבי שרשרת המשפטים של הנשיא לשעבר טראמפ - גיבור או נבל, נוכל שניסה להפוך בחירות או (לשיטת תומכיו) מארטיר שעמד מול כוחות עלומים. מה שנותר וייוותר מהתמונה המדהימה הזו היא דבר אחד: בוז, ובעיקר טינה.
שורת מנהיגים בעולם נמצאים בשנים האחרונות בקמפיין מודע, עקשני, לעיתים אכזרי - לערער את האמון במוסדות המדינה "המתעמרים בהם" לשיטתם. בישראל, ראש הממשלה השיג את האימג' הזה במעמד מביש בבית המשפט שבו ניצב עם להקת מעודדים שאמורים היו להיות פוליטיקאים עצמאיים. באמריקה, אולי בגלל הביטוי השיווקי Less is more, טראמפ השיג את האפקט הזה לגמרי לבדו, בלי לומר מילה.
בשעות שלפני הגעתו לבית המשפט, התמלאו הרשתות בבדיחות של ליברלים שניבאו איך מבטו של טראמפ למצלמה ייראה כמו משהו בין פושע נואש ומפוחד, לבין הדוגמן האוויל "זולנדר". אבל עציר P01135809 שוב לא סיפק למתנגדיו את מה שבדיוק רצו: פניו מלאות כעס, והבטחה לנקמה, הרס ופירוק של כל מי שהביא אותו לשם - כלומר בהנחה שייבחר בשנית. ברק אובמה שידר ב־2008 תקווה, 15 שנה אחרי יורשו משדר רק בוז וטינה: זהו סיפורו של העולם שלנו בשתי תמונות.
