מי שחיפש בחנוכה האחרון סצנה מחממת לב של יהודים מדליקים נרות על מסך גדול, היה יכול למצוא אותה ב'הפייבלמנים' של סטיבן ספילברג, עם כל ה"בארוכ אתה אדאניי" במבטא אמריקאי מתגלגל. אלא שההווי של יהודים אמריקאים בפיפטיז פחות דיבר לצופים מויסקונסין, והסרט נכשל בקופות למרות שהוא מעולה.
למרבה השמחה, המנויים של נטפליקס כבר פחות בררנים, ובעיקר יותר עצלנים. וכשאומרים להם "קומדיה חדשה של אדם סנדלר" (למרות שהכוכבת היא הבת שלו, סאני סנדלר, והיא גם מצוינת) הם באים וחוטפים יידישקיט שיחנוק אותם כמו מצה מימי יציאת מצרים. אבל מעבר לזה, 'את מה־זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי', קומדיית התבגרות מתוקה להפליא על נערה שעונת בת־המצוות מאיימת להוציא מדעתה, היא גם יותר יהודית, דתית ובעיקר אוהבת אדם מכל עוצמה יהודית וציונות דתית. ברצינות, הסרט הזה כל כך רפורמי שהוא גורם לנשות הכותל להיראות כמו תופעה שמרנית.
זה מדהים פעמיים: קודם כל בגלל המעמד הייחודי של סנדלר, שקיבל דמי כיס צנועים של רבע מיליארד דולר מנטפליקס כדי להפיק איזה ארבעה סרטים שבא לו ובחר, כמו יהודי טוב, לעשות סרט עם המשפוחה שלו (גם הבת השנייה שלו ואשתו שם). ואמנם נפוטיזם יותר נפוץ בהוליווד מניתוחים פלסטיים, אבל מה שפחות ברור מאליו הוא האהבה העצומה של סנדלר ליהדות, שהיא לא רק קישוט בחיי הגיבורים בסרטיו אלא מקור לגאווה, כפי שהסרט מדגים, לרבות תפקיד חייו של עידו מוסרי כ"די־ג'יי שמולי".
כי בעוד אצל וודי אלן וספילברג יהודים תמיד נרדפים ובעיקר נבוכים מיהדותם, ואילו ב'אופנהיימר' של כריסטופר נולאן הגוי היהדות היא פרט שולי בביוגרפיה שאפשר לרפרף עליו בקצרה (כפי שאכן היה במציאות), אצל סנדלר היהדות היא גורמט מגן דוד שעונדים באופן בולט - רק בלי לדרוס אף מיעוט אחר וגם בלי לחשוש ממנו. כמו ב'שיר החנוכה' מ'סאטרדיי נייט לייב' וכמו הדמות הדומה־אך־שונה שגילם בסרט נטפליקס אחר שלו, 'יהלום לא מלוטש', שם הוא היה סוחר יהלומים שממהר לסדר פסח. אולי נמצא היוצר האחד בהוליווד שלא רק באמת מבין מה זה להיות יהודי, אלא ממש שמח בזה. כמה חבל שהיחידים שישנאו את מה שסנדלר עשה פה, חוץ מאנטישמים הארדקור, הם חלק ניכר משרי הממשלה.
