יש אנשים שעצם קיומם בעולם הוא נקודת משען, כאלה שהיעלמותם הפיזית מערערת את עולמנו ומגבירה את תחושת הבדידות. ככה הרגשתי עם בשורת מותו של יואל, מנסה להתנחם במשפט המסיים את 'כריסטוס של דגים', "שהעולם הזה נמשך אל העולם הבא כמות שהוא ואין חילוק ומתהפכים בו רק הכיוונים". יואל הופמן היה בשבילי יותר מכל משורר ענק ומקור השראה.
לא מזמן, עם צאת ספרו הצנום 'סיפורים' בעריכת יגאל שוורץ, חשבתי לבקש ממנו, סרבן ראיונות ידוע, לאפשר לי לשוחח איתו. לא ראיון, הרגעתי, כי אם פגישה דרך עיניי שלי, לכתוב עליו כמי שמושכת בכנף בגדם של קוראים חדשים כדי להראות להם משהו מופלא. להפתעתי הסכים.
לקראת הפגישה שקעתי שוב בעשרת ספריו, פרץ יצירה גאוני לאורך שני עשורים, החל מ'סיפורי יוסף' (1988) וכלה ב'מצבי רוח' (2010), ספרים שדפיהם בלויים כבר מרוב קריאה ומלאים סימונים, כתמים והערות. לא אשכח את הלם המפגש עם 'כריסטוס של דגים', הראשון מספריו שקראתי. כתיבה מחשמלת שאז עוד התקשיתי להגדיר את קסמה. פיסות זיכרון נפרדות זו מזו שנשזרו למעין עלילה, הקשרים שרירותיים כשהעיקר והטפל מטופלים בהם באותה רמה של חשיבות, מטפיזי ביומיומי, הומור מחודד שחומק מכל הגדרה מילונית, מבנה של חטיבות שהפך לסגנונו הייחודי, וההזרה, ("צריך לדעת להסתכל מרחוק"), זווית הראייה החייזרית שממנה צפה בעולמנו.
בתחילת הדרך היו אוהביו של יואל מעין כת. אבל היו גם שלא התחברו לכתיבה הכמו מפוזרת הזאת. קשה היה לנמק את קסמו. הדבר דמה למי שמספר בדיחה כשאחדים מתפקעים מצחוק ואחרים נותרים אדישים. משפטים כמו "מושיט יד אחת ואת השנייה שומר רזרווה", או המלצרית ששמה וריאציה שנקישות נעליה הן דרבנן, דרבנון, או "דגים גדולים יצאו משפך הירדן והלכו ברגל כל הדרך עד לצפת בכביש המפותל שאחרי ראש פינה וישבו בקפה פינתי מתחת לתמונות של אלביס פרסלי'', ו"איך ייתכן שאנחנו מתהלכים מתחת לכיפת השמיים ובכל זאת יש לנו תת־מודע".
קשה גם לנמק את יופיים של קטעים כמו זה למשל: "דברים ששוברים את הלב: דלת ישנה. כוס ששכחו בחצר. כף רגלה של אישה שנלחצה בנעליים צרות ועל כן האצבעות מפותלות זו בזו. חנוונים שאיש אינו פוקד את חנות המכולת שלהם. בעל ואשתו שאינם מדברים זה עם זו. חתולים שחסרים עין אחת. מגרשי גרוטאות. חדרי מדרגות של בניינים ישנים. ילד קטן שהולך לבית ספר. נשים זקנות שיושבות כל היום בחלון. חלונות ראווה שיש בהם רק חפץ או שניים שמכוסים אבק. נורות ארבעים ואט. שלטים עם המילה את (כמו זילברשטיין את חמניצר) וכשאדם שאנחנו אוהבים מתרחק (בתחנת רכבת וכולי) והולך".
מוקדם בשבת עשיתי דרכי לצפת, נופי השפלה התחלפו לאט בנופי הגליל עד לדרך המפותלת בכניסה לעיר, עד למדרגות ביתו. יום קודם התקשרתי אליו מהשדות של הכפר לספר לו שאני רואה חילזון. "רק אל תגידי עכשיו, 'החילזון ראה אותי'", הקניט. בעלי חיים תמיד היו נושא מרכזי בשיחותינו וגם הפעם. כשעלינו למרפסת ביתו המשקיפה לנוף הררי עם פסגת הר מירון, התרוצצו סביבנו כלבים וחתולים שאליהם דיבר בקול מתוק ומתפנק. את התנים ששמענו הגדיר כתזמורת פילהרמונית של הרי הגליל. הרקע האוסטרו־הונגרי המשותף שלנו נכח גם הפעם, כשנזכר פתאום בשיר הונגרי על יונה, בהונגרית גולומב, שהסבתא לימדה אותו. הוא טעם קצת את שתי המילים, יונה וגולומב, והכריע לטובת יונה. אנחנו שרים בהונגרית וזה מאוד מצחיק אותו. אני שולפת את אחד הקטעים המסומנים בספרו Curriculum Vitae המתאר מפגש בין הדוד לדיסלאו לבין אביו אנדריאס, שעמדו זה מול זה. "אולי אמרו סרווס בהתחלה ואולי אמרו סרווס בסוף. מכל מקום הם דיברו הונגרית והיה ברור שכל אחד מהם סיפר בדיחה".
מהר מאוד הבנתי שראיון לא יהיה פה. השאלות שהכנתי נשארו מיותרות בתיקי והדיבור שלנו יתקדם מצד לצד בדילוגי ארנבת שביניהן מישור הוויתור הגדול, אנחות עמוקות ושאלות זן בנוסח, "מה כל זה. מה אנחנו בכלל מבינים אגי". מדליקים סיגריה, הוא מתבונן בפילטר ואומר: "מעניין הפיה פה, יש מין חור כזה, התעלומה שדרכה יוצא הכל". ושוב שותקים. צוחקים.
הוא מלטף את הכלבה שקוראים לה לַבָּנֶה. הגיעה כבר עם השם. הייתה ליואל חיבה מיוחדת לשמות. "העולם הוא בית מוזר מאוד עם שמות שבני אדם נותנים לדברים כמו למשל ברז". או האישה מתוך 'אפרים' ששמה תנשמת הס, או נשים בשם ויויאן הפורסות מטרייה, או מישהו שצועק פתאום ברחוב סווטלנה. או אפרים שצריך לשאת את השם מרגולין מפני שאין לו ברירה. ואפילו פילדנדרום אחד, שאף אחד לא יודע את שמו הפרטי.
שאלתי אותו אם בגיל 85 הוא כבר מתרכך מהמרדנות שלו והתכוונתי לקטעים העוקצניים המלגלגים על הווי האקדמיה (בעודו פרופסור לספרות ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה), על הפסיכולוגים שאין בדידות גדולה מבדידותם וצריך לבטל את החוק האוסר עליהם לחבק את הזולת בעיקר כדי שמישהו גם יחבק אותם, על חוקרי ספרות וסופרים ריאליסטיים שהיה משתעשע בחיקוים ומלגלג על הצורך שלהם ברצף עלילתי. "סופר ריאליסטי לא היה מכניס את אמי החורגת פרנציסקה לסיפור הזה מפני שהיא לא נכרכה כלל באותם אירועים. אבל בחיים? בחיים היא ישבה ליד הנהג (ששמו היה אברמוב) כל הדרך והדלתות שבחלקו הקִדמי של הטקסי היו מתוקנות. דברים כאלה לא מזכירים בסיפורים"; "צריך להעמיד לדין סופרים על הטלת שיעמום"; "החיים הם מתנה קדושה והספרות היא מתנת חולין". מתרכך? הוא תוהה, להפך! בועט? לא. אבל לפעמים אני מרים את הרגל ובמקרה נמצא שם אדם.
בשואה שהיא ברקע של שנינו כמעט ולא נגענו. "כמה עצובים הם ימי הילדות", כתב, "אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה, מוזר שבכל רחבי אירופה אנשים פושטים את בגדיהם והולכים עירומים פה ושם בזמנים שונים ובמקומות שונים ולא בבת אחת בכל מקום [כמו שהיהודים עשו]. וגם אנחנו עירומים לזכרם. בכל פעם שאנחנו מתפשטים, גופנו מתקדש להם כמו הקלף שבתוך המזוזה". יואל מצביע על הנוף, תראי את ההרים האלה, מה צריך יותר. כשאני מזכירה לו את ספריו וכמה אני אוהבת אותם, הוא משים עצמו כלא זוכר את היואל ההוא שכתב אותם.
אני מסתכלת על האיש החכם, המצחיק, הנדיר הזה שחייו ביצעו לקראת סופם פניית פרסה ומכל ספריו החזירו אותו לרוח הכאן ועכשיו של הזן. כל דבריו והווייתו כמו הגיחו היישר משיריו של החכם הסיני צ'ואנג טסה שאותם תירגם בספר 'קולות האדמה' (1977) או מתוך 'אומרי שיר על סף המוות' (1985), אנתולוגיית שירים של נזירי זן בודהיסטים. המוות כעת כבר לא "ליטאי גדול ועקום אומר 'אויס' או משהו [כמו ירוקת החמור] שמתפוצץ וזרעים ניתזים", אלא יותר כמו שירו של סנטוקה, המשורר היפני הנודד: "תודה, שבעתי, אני מניח את מקלות האכילה". •
