לאחרונה מדווחות הכותרות בכלי התקשורת על תופעה מדאיגה של תורים ארוכים שנשרכים ליד שגרירויות זרות, בבקשה לקבל דרכונים זרים, ככל הנראה על מנת לאפשר לזוכים לחזור ולהשתקע ביום מן הימים בגולה הדוויה. לכך יש להוסיף תופעה מצערת לא פחות, והיא תופעת הרילוקיישן, שמשמעותה תחילת הגירה מהארץ (כאשר אין רוצים לקרוא לילד בשמו, כי מה יגידו השכנים...).
המשותף לשתי התופעות המדאיגות הללו הוא, ככל הנראה, החשש הכבד מעתיד העם היהודי בארצו, נוכח גל החקיקה המסוכנת והחד־צדדית, תחת הממשלה הגרועה ביותר בתולדות ישראל. ודווקא בתקופה קשה זו, יצאו עשרות אלפי ישראלים, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, ילדים ונערים, אל הרחובות וקראו תיגר על תוכניותיה הזדוניות של הממשלה הרעה הזו. רבים מאיתנו חשו גאווה לאומית עזה נוכח ה"התקוממות האזרחית" רחבת ההיקף כנגד שלטון הרשע.
ונראה, כי דווקא מצד אותם אלפי הישראלים היפים, קמה עתה הקריאה - וחוששני שאף המעשה - להשיג דרכון זר, ככל הנראה בדרך להגר מן הארץ, ולא ידעתי על שום מה ולמה. אנשי ההייטק, רופאים, מדענים, מהנדסים ושאר בעלי מקצועות חופשיים, העומדים בראש המחנה המתנגד להפיכה המשטרית, הם הם העומדים עתה בראש התור לקבלת אזרחות זרה.
נשאלת השאלה, מדוע אותם אנשים אמיצים, אשר מנסים לעצור, בגופם ובנפשם, את גזירות הרשע - המאיימות להפוך אותנו למדינה שלא היינו רוצים לחיות בה – דוווקא הם מבקשים לנטוש את ארץ מולדתם, כאשר הקרב עוד בעיצומו, ועד כה צלחה ידם עד מאד.
כאן המקום להדגיש: כל שנותר מתוכנית ארבעה הסעיפים "הגרנדיוזית" בנאום הבלהות של יריב לוין, הוא ביטול עילת הסבירות, העומד עתה למבחן הבג"ץ, וספק אם יאושר (וגם אם כן - שופטי ישראל יצירתיים דיים כדי להשתמש בעילות ביטול אחרות כגון, מידתיות, חריגה מסמכות, שיקולים זרים, ניגוד אינטרסים, וכיו"ב).
ויש גם היבט מוסרי וערכי לנושא של קבלת דרכון זר. הדרכון איננו רק "תעודת מסע" למעבר בין מדינה למדינה, אלא הוא מהווה אישור להיותו של נושא הדרכון אזרח המדינה הזרה. אלפיים שנה חיכה עם ישראל לעצמאות, למדינה, לסמל, לדגל וכן, גם לדרכון – ועתה הוא משליך הכל הצידה, תמורת הכבוד והעונג, המפוקפקים בעיניי, להפוך לאזרח הונגרי, צרפתי או גרמני. ואני שואל, לאן יביא אתכם אותו דרכון זר אליו אתם כה משתוקקים? להונגריה, שבה קיים שלטון דיקטטורי זה מכבר? לצרפת – שם בכל חודש יש פרעות והתנגשויות גזעניות ברחובות פריז? ואולי לגרמניה – שם המילקי אמנם יותר זול, אבל מפלגת האלטרנטיבה (AFD) הניאו־נאצית כבר זכתה לכ־20% מקולות הבוחרים, ואירועי האנטישמיות שם (כמו בכל אירופה וגם בארצות־הברית) מרקיעי שחקים.
לו דעתי הייתה נשמעת, היינו כולנו ממשיכים להסתפק באזרחות מדינת ישראל האהובה עלינו, תחת ללכת ולרעות בשדות זרים. זאת תוך תקווה ואמונה עמוקים, שהגל העכור השוטף אותנו עתה יעבור מן הארץ, מבלי הצורך להזדקק לנתינות זרה.
אמנון סטרשנוב, שופט (בדימוס), לשעבר שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א