על גופתי המתה, הבהיר מי שהיה באותם ימים היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. הוא אולי לא השתמש במילים הללו, אבל הוא הזהיר את חברי הממשלה, לפי חלק מהטענות אפילו איים, פן יקימו ועדת בדיקה, או ועדת חקירה, בעניין העמדתו לדין של חיים רמון. במוקד העניין עמדו, כבר אז, האזנות סתר שבוצעו על ידי גורמי אכיפת החוק, אבל הוסתרו מרמון ופרקליטיו. מזוז הצליח. הוועדה לא הוקמה.
האם היה צורך בהקמת ועדה? פרופ' ג'ורג' פלטשר, מהמומחים הגדולים בעולם למשפט פלילי, הביע עמדה נחרצת כבר באותם ימים: "הרושם, במקרה של רמון, הוא שהשתמשו בהליך פלילי כדי להשיג תוצאה פוליטית... אם השופטים כאן היו מבינים משפט פלילי, היה עליהם למחוק את האישום על הסף". גם פרופ' מוטה קרמניצר, לא בדיוק מתומכי הזרם הביקורתי על מערכת המשפט, הביע באותם ימים עמדה נחרצת על בית המשפט: "לא התמודד התמודדות משפטית ראויה עם השאלה של היסוד הנפשי. הוא העמיד איזה מבחן שהוא לא מבחן של החוק". לא רק שהאישום לא נמחק, אלא שהאזנות הסתר, שהוסתרו ברשלנות, ואולי בזדון, עמדו במוקד ויכוח ציבורי גם לאחר הרשעתו השנויה במחלוקת של רמון.
כדאי להזכיר נשכחות, כדי להבין כיצד הגענו עד הלום. לצוות ההגנה של רמון נודע, על ידי מקור חסוי, על האזנות שהוסתרו. המידע, כדאי לציין, היה מדויק. הסתרת ההאזנות חייבה הקמת ועדת חקירה. מזוז מינה אז את השופט שלום ברנר כדי שיבצע את הבדיקה. אותו מקור חסוי היה מוכן להעיד בפני השופט החוקר. אלא שהשופט לא היה מוכן לשמוע אותו. ומדוע? משום שלא היו לו סמכויות של חוקר. ומי קבע את סמכויות החוקר? מזוז עצמו. האם כבר מותר לומר שלא היה שום רצון לחקור, אלא רצון לבצע טיוח רבתי? ולמרות זאת, קבע ברנר: "חקירת רמון התנהלה ברשלנות רבתי".
זה לא נגמר. פרופ' דניאל פרידמן, שהחליף את רמון בתפקיד שר המשפטים, מינה ועדה בראשות מי שכיהן כנשיא בימ"ש המחוזי, השופט ורדי זיילר. האם האזנות הסתר הוסתרו בשוגג או שמא בזדון? זיילר נמנע מהכרעה בין שתי האופציות. אבל הוא כן קבע ש"חקירה היא בלתי נמנעת". הממשלה התכוונה לממש את ההמלצה. אבל מזוז יצא בהתקפה מוחצת נגד השר הממונה עליו. השרים נבהלו. הוועדה לא הוקמה.
הסיפור הזה הוא רק אחד מני רבים. משום שמערכת המשפט תמיד ידעה להגן על עצמה. הרי גם כאשר מונתה נציבת ביקורת, השופטת הילה גרסטל, גם היא נשיאה בדימוס של בימ"ש מחוזי, בכירי הפרקליטות ידעו לזרוק אותה מכל המדרגות. ביקורת? זה טוב לאחרים. לעצמם הם העניקו פטור. ופסק הדין בעניין רמון יישאר ככתם על מערכת המשפט. לא רק שחקירה מחויבת הנסיבות לא נפתחה, אלא שהשופטים עשו צחוק מעצמם. פסק הדין נראה כמו המשך של כתב האישום. חמוּר שבחמוּרים. והנה, עברו שבועות בודדים, ובגזר הדין קבעו השופטים, אותם שופטים, שלא נפל קלון במעשיו של רמון.
כך שמה שמתחולל כאן בחודשים האחרונים, עם הניסיון להפיכה משטרית, והקמת ועדת חקירה כדי לבדוק את השימוש ברוגלות - הוא נקמה. נקמה על יוהרה. נקמה על אטימות. נקמה על כך שכל ביקורת, כבר עשרות שנים, נתקלת באותן תגובות של פגיעה בשלטון החוק. הביקורת הושמעה על ידי משפטנים מהשורה הראשונה. אבל התגובה הייתה ונותרה אותה תגובה. ומי שלא רצה להקשיב לפרופ' רות גביזון ז"ל ולפרידמן ולזיילר ולעוד רבים אחרים - מקבל עכשיו את העונש בדמותם של יריב לוין ודודי אמסלם.
אל נא נטעה. נקמה היא לא תשובה. וזה לא ממש נורא אם לש ופט שמוּנה לעמוד בראשות הוועדה יש דעות. למי אין? אבל כאשר אותו שופט משתמש בביטוי "ערוצי התבהלה" נגד ערוצי תקשורת מובילים - יש בעיה עם המזג השיפוטי שלו ועם שיקול הדעת שלו. וכי אפשר יהיה לקחת את המסקנות שלו ברצינות?
וחמור מכך. בנסיבות של היום - הקמת ועדת החקירה היא גול עצמי. איך בדיוק יכולה הממשלה להצהיר על מאבק בפשיעה, כאשר התוצאה הידועה מראש של הקמת הוועדה היא הקפאת השימוש באמצעי חקירה הכרחיים? זו בדיוק דרכה של הממשלה הנוכחית בהקשר המשפטי. יש צורך ברפורמה במערכת המשפט, אבל אין צורך בהפיכה המשטרית בנוסח לוין והימין הקיצוני. יש צורך בוועדת חקירה בנושא האזנות הסתר בכלל והרוגלות בפרט. אבל לא בראשות שופט שנדמה שדעתו נקבעה מראש, ולא בדרך שפוגעת במאבק המשטרה בפשיעה החמורה. ובדיוק כשם שמניעת הקמת ועדת חקירה אז, ב־2008, הייתה ניצחון פירוס, כנראה שגם הקמת ועדת החקירה היום, ב־2023, היא לא תשובה לאטימות המשפטנים. היא מתנה לפושעים.