במסגרת שיעורי התגבור שאני מעביר לקראת פתיחת שנת הלימודים, ישנה תלמידה שמקפידה לשאול אותי על גורל השביתה. התלמידה לא רוצה שהלימודים ייפתחו כסדרם, היא רוצה להישאר בבית ושהחופשה תימשך לעד. אפשר להבין אותה, בית הספר דורש ממנה דברים: היא צריכה להכין עבודות, ללמוד למבחנים, להשתתף בשיעורים, להציג מצגות. בנוסף, היא צריכה לסגל מיומנויות חברתיות ולפתח חשיבה ביקורתית, לטפח קשרי חברות וללמוד את רזי עבודת הצוות. התלמידה שלי צריכה לוותר על שגרת החופש לטובת מסגרת קפדנית כדי שהיא תוכל בעתיד לחיות חיים מלאים בתוכן ובאהבה, ולהגשים את כל חלומותיה כאישה וכאזרחית.
לפני חמש שנים, כשהתחלתי ללמד בבית הספר אחרי שנים ארוכות באקדמיה, נדהמתי לגלות כמה כישורים נדרשים ממורה שמבקש לייצר עבור תלמידיו את התנאים האופטימליים להצלחה. לצד השליטה בחומר הנלמד וניהול הכיתה – אומנות בפני עצמה – המורה נדרש לאמץ ולפתח כלים פדגוגיים כל הזמן, נדרשים כישורי ניהול פרויקטים קצרי וארוכי טווח, כמו גם כישורים של עבודה בצוות ההוראה. בנוסף, המורה חייב לטפל ביראת קודש בצרכים הרגשיים של כל תלמיד ותלמידה ולהיות קשוב לאלה של הוריהם, עליו לציית להוראות הנהלת בית הספר וגורמי הפיקוח השונים ממשרד החינוך – כשלכל גורם צרכים שונים, לעיתים מנוגדים. בשביל זה, על המורה להיות מנהיג, פסיכולוג וקוצ'ר, מוביל דעת קהל ותהליכים ארגוניים, איש טכני וידען טכנולוגי, ועוד היד נטויה.
כשהתלמידה שלי שאלה אותי אתמול אם אני חושב שהלימודים ייפתחו בסוף השבוע, עניתי לה שאני מאוד מקווה שכן, לא רק בגלל שאני מאוד אוהב את המקצוע המטורף שנקרא חינוך, אלא גם בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי את אובדן ההכנסה. "אבל אתה לא מרוויח כלום", אמרה לי התלמידה, "בשביל 8,500 שקל? עדיף כבר להישאר בבית...".
אדירים הם האתגרים העומדים לפתח נשות ואנשי החינוך העושים מאמץ הרואי לעצב את אזרחי העתיד של מדינת ישראל. בפועלם הם מכשירים את נשות ואנשי הצוות בכלל מערכות המדינה, בהייטק וברפואה, בתעשייה ובשירות הציבורי, בצבא ובמשטרה, בתקשורת ובמדע. בהצלחתם טמון המפתח לחברה אזרחית בריאה ולמשק כלכלי צומח.
חייבים להגדיל את שכר המורות והמורים ומוכרחים להפנות תקציבים לחינוך. ללא הגדלת שכר משמעותית, לא רק עתיד החינוך לוט בערפל, אלא גם עתידה של המדינה.
