מוצאי שבתות בעיירה / פעם, בגיל אפס, יצאתי מאולם הקולנוע אל הרחובות וחשבתי שהזדקנתי בסרט. אחר כך הבנתי שפשוט הייתי לשעתיים בעולם אחר והן נראו לי כמו נצח. אז קולנוע זה באמת לא דבר מזקין, אבל המציאות כן.
ועכשיו הנה לפניכם, סרט כור ההיתוך שמאז שחוויתי אותו כילד חלפו הרבה שנים, ואני כבר יכול להביט בו כבמין מבוך לא פשוט להתרה. אבל מבחינה סנטימנטלית (שלא עסוקה בשיפוט וביקורת) כיפי ומרתק לילד בן תשע.
בימים של אז, הייתי מעביר חלק מילדותי הראשונה, בעיקר בחופשים, בקריה צפונית בין עכו לחיפה שנקראה קריית־ים גימל. וזה היה כיף גדול, שכונה, מבוך של רחובות ואנשים, שבכל מוצאי שבת, ובעיקר בזמני הסליחות לפני ראש השנה, היו משוטטים להם וביניהם גם סבא ואני פוסעים כמו שני נחשים בקצב מתואם. סב ונכדו בדרך לבית הכנסת.
בלון ניסוי / הקריה שבה סבי התגורר נראתה כמו בלון ניסוי לכור ההיתוך הישראלי החדש. אנשים שעלו ארצה מגעגועים לציון, רדיפות בארצות מוצאם על רקע היותם יהודים וכמובן השואה הגדולה, קיבלו ברדתם ממטוסים כשהם נושאים את הפקלעך שלא נפרדו מהם, בתים בחורים ואזורים שלא חשבו עליהם קודם.
וככה, כמו מוצג מוזיאוני, נחתו סבי וסבתי ועוד רבים בקריה בין עכו לחיפה. היא הייתה קטנה, אבל גדולה בעיניי. מקום נפלא לבקר ולגדול בו. מלא צ'ופרים, במיוחד ים צפונבוני נהדר שרחצו בו למול עיני המציל רומנים עם פולנים ותימנים ומרוקאים ועיראקים ופרסים, כורדיסטנים, אוקראינים, בבלתניקים, סתלבטניקים, דתיים ופחות דתיים. גבוהים, נמוכים, קודרים, שמחים. זה היה כור ההיתוך. אחד עבד בפלאפלייה, שני במכולת, שלישי סלל כבישים והרביעית עבדה כעוזרת בית. ואילו סבא? הוא היה חבר במועצה הדתית של הקריה. מה הוא עשה שם? בטח שמר על הדת.
מסורת / רק שבשביל לשמר את העוגנים הפנימיים שלהם (דע מאיפה באת ולאן אתה הולך) הקפידו כל נציגי עדות העולים ההם בשנות ה־50 לשמר את מסורת התפילות ומנגינותיהן בבתי הכנסת התימני או האשכנזי ולבשל בקפדנות את האוכל שאהבו לאכול בארצות מוצאם.
אז ברור ששמו עליהם סטיגמות. ואיך לא יתנשאו איש על ראש אחיו כדי לתפוס תחת ולהקטין את מי שמולם כדי להגדיל את עצמם? וברור שחלקם נאלצו להיפרד בבושת וכלימה ממנהגיהם המסורתיים, ועל כן לא פעם חשו מושפלים לעומת מי שנחשבו כאדוני הארץ.
וכשחילקו שם פתקאות פרוטקציה, ובהן המליצו על קרוביהם לעבודה או נניח לעקיפת תור בקופת חולים, ברור היה שמחלקי הפתקאות, הפרוטקציונרים, היו לרוב אנשים שעלו "מהאירופיות". ושהגיעו ראשונים לסרט, כלומר לארץ. וכידוע הראשון זוכה למרות שזה לא פייר.
מכות / רק שאנחנו, הילדים, לא ידענו על זה דבר. חיינו כילדי שכונה בעולם שהכרנו והכירו לנו. כמעט לא עסקנו בארצות מוצא, וכשנעלבנו הלכנו פשוט מכות וככה פרקנו עצבים, וכששני זאטוטים גנבו סברס עצבני ומתוק מהערבי עם החמורים הם צרחו צרחות כאב נואשות כי חטפו קוצים בידיים. זה היה השכר והעונש הראשון שלמדנו עליו.
וכשהמלמד הראשי, שהייתה לו מגבעת שחורה על הראש וחליפה אפורה מלאת אבק של כוכבים, הוביל את השיירה המקומית שיצאה מבית התפילה, אמרו עליו שהוא מסתלבט על ילדים קטנים שלומדים אצלו לבר־מצווה, תיכננתי לסרב ללמוד אצלו כשיגיע זמני.
מחופש / הייתי חששן. הגעתי לקריה מארץ זרה שנקראה רמת ישראל־ביצרון, או בפי ילדי הכור: "ההוא מתל־אביב".
לא ידעתי להוליך שולל את העולם. וגם אם התחפשתי בפקודת סבא לדוס עם ציציות, ידעתי בתוכי שיש פה בלוף ואני ילד חילוני שנקלע לסרט בכור ההיתוך.
מה שכן, היה חם נורא. שמש אש. אבל הלכנו יחפים כגיבורים, ולא פעם התפלחנו כשדים סמויים לבית הקולנוע של העיירה שנראה כמו כלא אלקטרז והיינו כחולמים מול התמונות הנעות של הסינמה.
היו שם בכור ההיתוך גם המון צלילים. הראשונים ששמעתי בחיי. מאנשים שפיזמו לעצמם שירי אלוהים במבטא תימני מבית אבא כשעשו ספונג'ה, ועד הציפורים המצייצות שליקטו זרעונים מהמדרכות. וכמובן צליל רחש גלי הים בלילה בחלון של סבא וסבתא, שפרץ בתשואות הכוכבים שמלמעלה למראה בני האדם החלשים שנרדמו תחתיהם בחושך, בתקווה שיהיה להם מחר יותר כסף, פחות דאגות, עתיד כלשהו, וייצאו משם לעיר הגדולה. "יום אחד" היה צמד המילים הכי מנחם בימי הכור.
יציאת השבת / יכולתי לכתוב עשרות מכתבי געגועים מכור ההיתוך שאליו נקלעתי אז לבדי, בלי הוריי ואחותי. אבל אני לא בטוח שידעתי להגדיר את תחושת המתגעגע. מה שכן, במוצאי שבת, כשהחלו לבצבץ כוכבים ברקיע הקריה, ניסיתי למצמץ בעיניי האנטנות שלי ולגלות בפקודת סבא את שלושת הכוכבים הראשונים שהפרידו בין סוף השבת לכניסת מוצאי השבת שלה.
ואחר כך, כשהופיעו ריבוא כוכבים אחרים, ניסיתי להמשיך ולספור אותם, אבל איבדתי את הספירה באמצע. "לא כדאי לך למתוח את הצוואר כל כך כי תהיה בסוף ג'ירפה", אמר סבא.
"אלוהים עשה עבודה טובה", אמר חברי התימני והצביע על הרקיע.
"אוי אלוהים, אתה רועד", אמרה סבתא שזיהתה שחטפתי מכת חום מהשמש הנוראית.
בקריה החמה / מתברר שאלוהים היה שם כל הזמן וחימם את האוויר ואותנו בכור. הוא אולי ריחם על ילדי הגן, ועל ילדי בית הספר, אבל פחות על המבוגרים. אישית, הייתי מוכן להיות משרתו בתנאים מסוימים, רק שסבא שלי לא ימות, אבל הוא מת.
זהו? מה זהו. כור ההיתוך הישראלי היה כאמור הרבה יותר בעייתי ממה שתיארתי פה בצבעים נוסטלגיים.
אנשים חלמו על עולם טוב יותר, אבל כרגיל יצאו להם הרבה חורים בגבינה הישראלית, שהרי ידוע שכוונות טובות לא תמיד עובדות כשהן נתקלות בקרקע המציאות. וככה מתברר שככל שחלף הזמן והפצעים של הקיפוח כוסו בפלסטרים, הם לא התרפאו, ולאחרונה לאור המתרחש פה התפרצו החוצה כהר געש.
אבל האמת שאני זוכר (תתפלאו) בכור גם אהבה גדולה בין האנשים שבאו מכל המקומות. מה זאת אהבה? כשלמישהו נשמט משהו, כמו ידית של מקרר מהידיים, ומישהו אחר מיהר לעזור לו להרים. אהבה זו האפשרות לגאולה והרעיון שלבסוף תהיה מי שאתה, ולא חשוב מאיפה באו הוריך.
בחזרה / הניסיון הישראלי הראשון לערבב את היהודים שהשאירו אחריהם עולם מנותץ, ועלו ארצה כדי להיות מסוגלים להגן על עצמם מפני אויביהם ואולי קצת פחות מפני עצמם, הצליח ברובו.
אבל אי שם, רחוק, עומדת עדיין על תילה, קריית כור ההיתוך. לפעמים אני מבקר בה בחלומות ולפעמים במציאות. ואני מגלה אותה תמיד מחדש. כי היא אהבתי הגדולה. כי שם חוויתי חופש אמיתי. מה זה חופש אמיתי? בשבילי זה חיים ללא פחד סביב שולחן האוכל בין כל היצורים הקטנים כגדולים שאתה אוהב.
אז זה באמת מה שהיה שם? ישאל תמיד החשדן־חרטטן הקבוע שלא מרוצה מכלום, ואני אענה שזה לפחות מה שנדמה לי שהיה.
מה שכן, בסוף גדלנו, והמולדת הלכה והתפתחה כמו זרע שנבט לו בשמש, וכשפרצו מלחמות מי שהקריבו נפשם עליה, מקץ הימים, היו אנשי כור ההיתוך. כן, הם, וגם אחרים... ×
רחש גלי הים בחלון של סבא וסבתא פרץ בתשואות הכוכבים למראה בני האדם שנרדמו תחתיהם בחושך, בתקווה שיהיה להם מחר יותר כסף, פחות דאגות. "יום אחד" היה צמד המילים הכי מנחם בימי הכור
