קניון איילון היה אתמול מלא עד אפס מקום. עוד יום של כיף בכאילו, רגע לפני שהחופש הגדול מסתיים, הזדמנות אחרונה להשלים קניות לבית הספר. באחת החנויות, לא חשוב השם, שמוכרת בין השאר גם ציוד לבתי הספר, אמא לשלושה לפחות – אם לשפוט מההמולה סביבה – נלחמה על חייה. מה רע בקלמר שקנינו לפני שנה, היא אמרה לאחד הילדים, הזכירה שסבתא כבר קנתה להם עפרונות וצבעים, ולבסוף נכנעה. אחר כך היא ניהלה קרב אבוד מראש עם המוכרת. למה, היא אמרה לה, ואי־אפשר היה להתעלם מההיגיון שבדברים, אתם לא עושים הנחה, למי תמכרו מחר את כל זה. המוכרת, בת לא יותר מ־17, מותשת מכל היום, גם היא מנהלת את מלחמת הקיום שלה, ניסתה להיות אדיבה. זה לא העסק שלי, היא אמרה, אני לא קובעת. האמא פישפשה בארנק, שמה בצד שני דברים ושילמה במזומן על מה שנשאר. שמחת ה־1 בספטמבר לא הייתה שם.
עמדתי בתור אחריה. הכל כל כך יקר, הזהירה אותי והלכה. באותן שעות, פחות או יותר, הפגינו תלמידי התיכונים נגד השביתה שצפויה להתחיל בדיוק ביום שבו הם אמורים לחזור לכיתות. אגב, ההפגנה שלהם תוכננה לשעה ארבע בקפלן, כי הפגנת יוצאי אתיופיה שעדיין מחפשים אחר הצדק לילד בן הארבע, נקבעה לשש. מזל שאחים לנשק לא נרשמו לשם באותו יום. ומה נאמר ומה נגיד, ימי הפלא והנס, תלמידים מפגינים נגד שביתות. ורן ארז כמו רן ארז, בפעם המי יודע כמה, הסביר ברדיו למה אין להם ברירה. תראו מי הולך היום להוראה, אמרה מורה באחד הערוצים, אתם לא יודעים שהרמה יורדת לאפס? ואיך את מסבירה את זה, שאל המראיין, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע על כך. איך אני מסבירה, היא כמעט נבחה עליו, תראה את התלוש שלי ותבין לבד. שום סימן, אף לא רמז קל, לשמחת ה־1 בספטמבר, למפגש עם התלמידים.
ויואב קיש, שר החינוך? הוא יצא באוגוסט לחופשה משפחתית. נוכח נעדר. 10 מיליארד שקלים קיבל המשרד שהוא עומד בראשו, כלומר כשהוא עומד ולא נח. קרוב ל־7 מיליארד טבעו בגידול הטבעי, עוד כמעט 3 מיליארד הלכו לחרדים בהתאם להסכמים הקואליציוניים, ולמי לא נשאר? בדיוק. וכשההורים יישארו בבית עם הילדים כי בית הספר מושבת – אלא אם כן מישהו יתקפל בשנייה האחרונה – הם יוכלו לתהות ולחפש, כמו בציור של ג'קי, לאן נעלמו שאר שרי הממשלה המקולקלת הזו.
בעמוד הראשון של העיתון הזה צעקה אתמול הכותרת "בקרוב: כולנו נשלם יותר על מוצרי יסוד". זאת אומרת לא אלו שחוגגים 18 לבת בעלות של חצי מיליון או שני מיליון, מי סופר, אלא כל השאר. ואיפה שר האוצר, ומה עם שר הכלכלה, ומה עוד מחכה לנו אחרי שישראל כבר הגיעה למקום הראשון במדד יוקר המחיה. סל ממוצע יקפוץ בכ־30 אחוזים, ומחירי העגבניות יאמירו למספר דו־ספרתי באופן קבוע. והחקלאים, אלה שעוד נשארו, יעקרו כרמי זיתים, כך שהעלייה ב־30 אחוז של שמן הזית תישאר בסוף משאלת לב. וכל זה עוד לפני שהכנסנו למחשבון את עליית האינפלציה וירידת ערך השקל. לפני שחישבנו כמה עולים לנו, אישית לכל אחד, השעות שאנחנו תקועים בפקקים הלא נגמרים. ואיך נראים חיינו עם ההבטחות של הגביר בן גביר שמה שנשאר מהן זה דיון מי ייסע על איזה כביש וכמה מיליארדים חסרים כדי להמשיך ולרשת את הגדה בכבישים עוקפים שיעקפו את הכבישים העוקפים שכבר נסללו, או בשאלה את מי בעצם מעניין מספר הנרצחים. זה רק ערבים, לא?. ומעל כל אלה, הפארסה שלא ברור מי בדיוק אחראי לה, שהתיזה ממקומה את שרת החוץ הלובית, יחד עם האיומים ההדדיים נוכח האפשרות למלחמה בצפון שתזלוג דרומה ומזרחה. בקיצור, אחד בספטמבר חברים, זה מחר. שום דבר מרנין לספר עליו לילדים. אה, כן, וזה לא דמוקרטי להגיד שאכן, את הממשלה הזו יש להפיל.
מחר, כשההורים יישארו בבית עם הילדים כי בית הספר מושבת – אלא אם כן מישהו יתקפל בשנייה האחרונה – הם יוכלו לתהות ולחפש, כמו בציור של ג'קי, לאן נעלמו שרי הממשלה המקולקלת הזו
