זו דרמה לכל דבר ועניין. עוד פרק מדהים בסאגה החוקתית ובסדרי שלטון ומשפט. אבל אל נא נבוא בטענות לשופט יוסף אלרון, שהפתיע עם ההכרזה על מועמדות לתפקיד נשיא ביהמ"ש העליון. על רקע השיטה הקלוקלת, על רקע העובדה שרק לפני שנים לא רצו אותו, משום שהוא "לא קורץ מהחומר המתאים", עם ניחוח מתנשא, כמעט גזעני – אז הצעד של אלרון הוא כמעט מתבקש. מי בדיוק מטיף לו מוסר? אלה שפסלו אותו משום שנדמה להם שביהמ"ש הוא נחלה פרטית שלהם?
אין שום דבר קדוש בשיטת הסניוריטי. היא גם לא מעוגנת בשום חוק. העובדה שעד היום אין תקדים לכך ששופט מציג מועמדות לתפקיד הבכיר ביותר במערכת המשפט לא אומרת שמה שהיה הוא מה שצריך להיות. אבל זה לא פשוט. בדיוק כמו צעדים אחרים שקשורים להפיכה המשפטית בעיני המחאה, או רפורמה בעיני הקואליציה – גם שינוי בנוהג הסניוריטי צריך להיעשות בהסכמה רחבה.
היום כבר אין ויכוח על כך שאלרון הוא משפטן מעולה ושופט מעולה. וזה ברור שההתנגדות למינויו הייתה קנטרנית. וזה ברור שללא לחץ פוליטי הוא לא היה מתמנה. השופט יצחק עמית, שאמור להיכנס לתפקיד הנשיא, העדיף את רון סוקול לביהמ"ש העליון. כן, הייתה שם פוליטיקה קטנה מאחורי הקלעים. סוקול הוא קצת יותר "משלנו". אלרון קצת פחות. אז להם מותר לשחק את המשחקים הללו ולאלרון אסור?
ובכלל, כדאי להיזכר במה שקורה בעולם. ארל וורן היה פוליטיקאי רפובליקני די מוצלח. שלוש פעמים הוא נבחר למושל קליפורניה. בשלב מסוים, ב־1952, התכוון וורן להתמודד על תפקיד נשיא ארה"ב. זה לא מצא חן בעיני דווייט אייזנהאואר, שחשש מהמתחרה הפופולרי. אל תתמודד נגדי, ביקש אייזנהאואר, ואני מבטיח לך מינוי לביהמ"ש העליון. אייזנהאואר ניצח, ומהר מאוד הגיע רגע התשלום. נשיא ביהמ"ש העליון פרש, והנשיא הטרי של ארה"ב מינה את וורן ישירות לתפקיד נשיא ביהמ"ש העליון. דיל פוליטי לכל דבר ועניין.
מה שמעניין הוא, שוורן נחשב היום לאחד מהחשובים, אם לא החשוב ביותר, בין נשיאי ביהמ"ש העליון בארה"ב. הוא התמנה לתפקיד על תקן של שמרן. אבל מהר מאוד החל להוביל מהפכה ליברלית. כבר בשנתו הראשונה התכנס ביהמ"ש כדי לדון בפרשת בראון, שעסקה בדרישת השחורים בדרום להשתלב בבתי הספר. עד אז הייתה מדיניות של "נפרדים אך שווים". וורן הוביל את ההחלטה שלא עוד. אם נפרדים, אז לא באמת שווים. זה היה פס"ד מכונן, שהצריך בהמשך את מעורבות הצבא הפדרלי כדי לכפות אותו על הדרום הסרבני.
ההכרזה של אלרון מציבה אותו, מטבע הדברים, במחנה השמרני. אבל אל נא נטעה. אלרון משוכנע מעמקי לבו שהוא מסוגל להוביל שינוי. גם בגלל הניסיון. גם בגלל הרקע. וביהמ"ש העליון זקוק לשינוי כזה. עיון בפסקי הדין של אלרון, גם כאשר נותר בעמדת מיעוט, מגלה שופט רציני וענייני. טועה מי שחושב שמדובר במשרתו של אדון כלשהו או של אג'נדה כלשהי. רחוק מכך. אם יוצאים לרגע מהוויכוח בין המחאה לקואליציה, אפשר וצריך להגיע למסקנה שמינוי שלו לנשיא ביהמ"ש העליון יכול להפיק בעיקר יתרונות. אבל כאמור, גם שינוי ראוי חייב להיעשות בהסכמה רחבה. לא בגלל שיש לקואליציה רוב. ואפשר להניח, בזהירות הראויה, שגם אלרון רוצה מינוי בהסכמה. לא בכפייה.
