דיוויד "נודלס" אהרונסון הוא פושע יהודי שהטיל אימה בתחילת המאה ה־20 על הרחובות שבהם גדל בלואר־איסט־סייד במנהטן, אז שכונת עוני צפופה מלאת מהגרים יהודים. אחרי שהוביל כנופיה ששינעה אלכוהול בלתי חוקי בתקופת היובש, הוא נעלם בשנות ה־30 רק כדי לצוץ שוב מעל פני השטח בשנות ה־60, בדיינר הכשר למהדרין שניהל חברו היקר והמגמגם "מו השמן".
"נודלס" הוא דמות פיקטיבית, אחד הפושעים הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים, שכיכב ביצירת המופת "היו זמנים באמריקה", בגילומו של רוברט דה נירו האחד והיחיד. בקריירה הארוכה שלו גילם דה נירו אינספור איטלקים־אמריקאים, כמוהו ("השור הזועם", "הסנדק"), אבל גם פושעים אירים ("החבר'ה הטובים"), וכן, גם יהודים, כמו במקרה של "היו זמנים": ב"קזינו" גילם את סם "אייס" רוטשטיין, ב"מלך הקומדיה" את הקומיקאי הלוזר רופרט פאמפקין וב"טייקון האחרון" מפיק יהודי בשם מונרו סטאר.
הליהוק של איטלקי לתפקיד יהודי לא הפריע עד היום לאיש. אבל אולי עכשיו, אם יבקר שוב על דוכן העדים, אפשר לשאול את מפיק הסרט, ישראלי כשר בשם ארנון מילצ'ן, איך העז להפקיד את אחד מהסרטים הגדולים שנעשו אי פעם על החוויה היהודית בארה"ב בידי במאי איטלקי (סרג'ו לאונה) ושחקן מאותו מוצא. בעצם עזבו, יש למילצ'ן צרות גדולות יותר.
היה היה יהודי־אמריקאי מפורסם לא פחות מ"נודלס", וגם אמיתי - המנצח הנפלא ליאונרד ברנשטיין. האיש שהלחין את "סיפור הפרברים" ונחשב לאחד האייקונים המוזיקליים הגדולים של המאה ה־20. ברנשטיין הוא גם גיבור אחד הסרטים שמסתערים על האוסקר הקרוב, "מאסטרו", בבימויו ובכיכובו של בראדלי קופר. על ההפקה ענקי הקולנוע סטיבן ספילברג ומרטין סקורסזה, ועל ההפצה גוף שידור קטן בשם נטפליקס.
עם שמות כאלו מאחוריו, אין פלא שקופר בן ה־48, שכבר הצטיין בבימוי מלודרמה בכיכובו שהתרחשה בעולם המוזיקה ("כוכב נולד" עם ליידי גאגא), מקווה ומאמין ש"מאסטרו" יזכה אותו בפסלון מוזהב ראשון - כבמאי או כשחקן, מה שיבוא קודם. יש רק בעיה קטנה אחת: כולם יודעים היטב איך קופר נראה, וגם יודעים היטב שהוא לא יהודי.
בטריילר הראשון ל"מאסטרו" ששוחרר לפני כשבועיים, נראה קופר החולמני יושב גב אל גב עם השחקנית הבריטית קארי מאליגן, שמגלמת את אהובתו של ברנשטיין בסרט, כשבמרכז פניו מתנוסס אף מרשים בממדיו. נכון, גם לברנשטיין היה אף ארוך (ויש יגידו יהודי מאוד), אבל כשרואים את קופר קשה לפספס את העובדה שמדובר בפרוטזה, כזו שלעומתה אפילו האף המלאכותי שעטתה ניקול קידמן בסרט "השעות" (שגם הביא לה אוסקר), נראה מעודן. אז מה אם לפי כל הסימנים מדובר בביוגרפיה אוהדת של ברנשטיין, ואז מה אם יהודי חם כספילברג הפיק. אף ארוך, יהודים - זה פשוט מריח לא טוב.
× × ×
ראשון להצביע על הבעיה, בהנחה שיש בכלל כזו, הוא מבקר הטלוויזיה היהודי דניאל פיינברג. עוד בחודש מאי האחרון הוא נחשף לתמונות מהסט ותהה בחשבון הטוויטר שלו: "כמה לייטקס על האף צריך כדי להפוך את בראדלי קופר ליהודי זקן? ובכן, מספיק כדי שזה יהיה בעייתי". בהמשך עלה פיינברג על שערורייה לא פחות גדולה: האהובה של ברנשטיין בטריילר? ובכן, היא הייתה צ'יליאנית־קוסטה־ריקנית־יהודייה, אבל מגלמת אותה הבריטית הגויה מאליגן.
"כל הסרט הזה הוא כמו קוספליי, משחק תפקידים של מוצאים". הצטרף אליו החודש ההיסטוריון דיוויד פרי, שכתב טור ב־CNN לפיו "כל לא־יהודי ששם אף מזויף כדי לגלם יהודי, מתנגש אל תוך היסטוריה מאוד אפלה" - ומשם החל לפרט את כל דוגמאות ה"דר שטירמר" למיניהן לקריקטורות יהודיות פוגעניות לאורך הדורות. למחול השדים הצטרפה גם השחקנית הבריטית ממוצא יהודי, טרייסי אן אוברמן, שמוכרת לתושבי האי מאופרת הסבון "איסט־אנדרס" ששיתפה פוסט ארוך באינסטגרם שלה (אבל הורידה בהמשך), ובו שחטה את קופר: "אם הוא זקוק לאף תותב, אז מבחינתי זה כמו לשחק עם איפור שחור או לצייר עיניים סיניות. ובעצם, אם הוא לא מסוגל לשחק את התפקיד בכוח המשחק שלו, אל תלהקו אותו - תביאו במקומו שחקן יהודי". אאוץ'.
אוברמן היא לא השחקנית הבריטית היחידה שמספקת להוליווד הצעות ליהוק־מחדש לסרטים שכבר צולמו. "גולדה" המדובר, שעלה כעת בישראל ובארצות־הברית, עבר שבעה מדורי גיהינום לפני יותר משנה עם שחרור צילומיה הראשונים של הלן מירן מאופרת כגולדה מאיר בסרטו של גיא נתיב. הסרט כבר צולם והיה מוכן, כאשר שחקנית התיאטרון הבריטית מורין ליפמן הציעה שינויים קטנים ברגע האחרון, כמו ללהק מחדש את השחקנית הראשית. "אני פשוט לא מסכימה עם הליהוק הזה, כי היהדות היא חלק כל כך אינטגרלי מהדמות", אמרה ליפמן בהצהרה לעיתונות הבריטית, מבלי שצפתה בסרט וראתה במו עיניה איך מירן "הגויה" דייקה בצורה כל כך מושלמת את כל הניואנסים של גולדה. "אני בטוחה שהיא תהיה נהדרת, אבל אף אחד לא היה מלהק את בן קינגסלי לגלם את נלסון מנדלה. אף אחד לא היה מעז".
אולי מתחשק להפנות לליפמן, שחקנית מסדר גודל בינוני ומטה, בוודאי יחסית למירן, את התהייה "מי שואל אותך בכלל?" אבל אפשר גם לציין בהוגנות שקדמו לזה המון ראיונות איתה סביב הנושא - מה שמוכיח שהסוגיה בכל זאת מעוררת עניין. כדאי גם לציין שמאז הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין ועד השבועות האחרונים ממש - אין ראיון אחד עם מירן (כולל ל”ידיעות אחרונות”) או עם נתיב שלא כולל את השאלה הזו.
"השאלה עצמה לגיטימית", התגוננה מירן לכתב עיתון זה אמיר קמינר, "שיחקתי בעבר מספר פעמים דמויות של יהודיות, אפילו סוכנת מוסד... ישנה אסכולה שאומרת שרק הומו יכול לשחק הומו, שרק נכה צריך לשחק נכה ורק יהודייה צריכה לשחק את גולדה מאיר… בצעירותי הייתי חלק מקבוצת התיאטרון של פיטר ברוק, שהיה הראשון לקדם 'ליהוק עיוור צבעים' - המלט שחור עם גרטרוד לבנה והורציו סיני. הרעיון הוא שכל אחד יכול לגלם הכל, וזה רק מוסיף לדמיון של הצופים".
כפי שדיים מירן אומרת: דיון ראוי. העניין הוא שבחו"ל, ובעיקר בפסטיבל ברלין, שם ערך "גולדה" את בכורתו העולמית בנובמבר האחרון, שאלת הלגיטימיות לשחק יהודייה הפכה כמעט ליחידה שנשאלה. כל הדיון על גולדה, על לקחי מלחמת יום כיפור, על עתיד ישראל, טבעו בעוד ויכוח מריר על פוליטיקת זהויות.
× × ×
קוראים לזה JewFace (תרגום מילולי: "פנים יהודיות"), ובאנגלית זו מילה טעונה רק מעצם הקרבה שלה למילה אחרת - "בלאקפייס", פנים שחורות, כינוי ללבנים שנהגו במאה ה־19 לצבוע את פניהם במשחת נעליים שחורה כדי לגלם שחורים נלעגים, או לשחורים שנאלצו למרוח את המשחה בעצמם כדי לגלם גרסה כהה, ולרוב טיפשה יותר, של עצמם, כדי שהקהל הגזעני מולו יתגלגל מצחוק. ויש גם את ה"ילוופייס", שמתייחס לאסייתים.
לישראלים יש נטייה לזלזל אוטומטית ברגישות האמריקאית בכל מה שקשור במיעוטים וייצוגם, אבל לפני שמבטלים שווה להזכיר כי מבחינת ארה"ב - שם המיעוטים מהווים כמעט 40 אחוז מהאוכלוסייה - מדובר בפצע פתוח. במשך עידנים, שחור, אסייתי או היספני, קיבלו ייצוג על המסך הגדול רק על ידי שחקנים לבנים באיפור שחור/צהוב/חום, ולרוב כזה שמגחיך או מקצין אותם. זו הייתה למשל עלילת הסרט המדובר הראשון מ־1927, "זמר הג'אז", שמספר על בנו של חזן (הכוכב היהודי אל ג'ולסון) מהלואר־איסט־סייד שמתאפר בשחור, כדי להתחזות לזמר שחור במועדוני הג'אז של העיר. מתברר שגם יהודי יכול להיות "המנצל", לא רק "המנוצל".
ובכל זאת, קיים שוני מהותי בין המקרים. בניגוד לשחורים ולאסייתים, היהודים לא נחשבים למדוכאים או לחלופין חסרי ייצוג בהיסטוריה של הוליווד - בלשון המעטה. היסטורית, בעלי האולפנים היו יהודים, התסריטאים יהודים וגם חלק מהבמאים הגדולים - ספילברג, בילי ויילדר, וודי אלן, האחים כהן. להוציא תקופות חשוכות בשנות ה־40 וה־50 שבהן הוליווד נבהלה מפני תיוג "יהודי מדי", לא חסרים סיפורים על יהודים בקולנוע האמריקאי. גם לא חסרים כוכבים שמתגאים ביהדותם - מקירק דאגלס וברברה סטרייסנד ועד אדם סנדלר וסת' רוגן. אז מאיפה הפאניקה הגדולה לפתע ל"ייצוג יהודי נכון בקולנוע"?
קודם כל, כאן המקום לניואנסים: בניגוד לרושם שנוצר מהפסקה האחרונה, הוליווד לא תמיד ששה להחצין על המסך את היהדות או גיבורים יהודים, ושמרה את התענוג לרוב לבמאים עצמאים שלא נחשבו לבשר מבשרה, כמו וודי אלן. צריך לשמוע כדי להאמין, למשל, את התלאות שעבר ג'רי סיינפלד בדרך להפקת הסיטקום המיתולוגי שלו, כדי להבין שאפילו בשנות ה־90 מנהלי רשתות הטלוויזיה (כמעט כולם יהודים) נבהלו מהניסיון שלו להחצין את העובדה שכל גיבורי הסדרה יהודים כשרים. מה שהתפוגג אט־אט ככל שהעונות התקדמו והשליטה של סיינפלד על החומר גדלה.
הדוברת מספר אחת נגד ה־JewFace בהוליווד היא הקומיקאית שרה סילברמן, שמשלבת לא מעט דיבורים מלוכלכים על יהדות ויהודים במערכונים שלה. בקומדיה שלה סילברמן משוחררת לחלוטין, אבל בסיפור הזה היא רצינית לגמרי - ואפילו כועסת. "יש מסורת ארוכה של לא־יהודים שמשחקים יהודים, ואפשר לקרוא לזה JewFace", אמרה סילברמן לפני שנתיים בפודקאסט שעורר הדים והפך את המונח לפופולרי. "זה רלוונטי במיוחד כשמדובר בדמויות שבאמצעותן היהדות מוצגת בקדמת הבמה, ואז השחקן נעזר באיפור, בשיער או באף מזויף. בזמן שכולם מדברים על ייצוג נכון, למה במקרה שלנו, היהודים, תמיד דורסים אותו? אנחנו נמצאים בעידן שייצוג נכון הוא פאקינג חשוב! ובמיוחד בייצוג של נשים יהודיות".
ובכן, הנה אירוניה קלה: מאז הפודקאסט הזועם סילברמן לוהקה לתפקיד משנה ב"מאסטרו", ודי שותקת מול השאלה מה היא חושבת על האף המזויף של הבמאי שלה, והאם דרשה ממנו להוריד אותו או לחלופין לפטר את עצמו מהסרט.
אבל לפני שתוקפים אותה אישית, כדאי להאזין לניואנס חשוב נוסף עליו עלתה סילברמן, וקשור בעיקר לשחקניות יהודיות: "יש כאן תבנית: כשאישה יהודייה היא אמיצה או ראויה לאהבה, היא לעולם לא מגולמת על ידי יהודייה, אף פעם!" סילברמן מדברת מדם ליבה: הרי היא לוהקה בעצמה לאינספור קומדיות הוליוודיות בתפקיד "החברה הטובה", הצעקנית, היהודייה במפגיע של הגיבורה. אבל כשמדובר בנשים בתפקיד הראשי, שאמורות לגלם יהודיות גאות, אצילות, יפות - כמעט תמיד ילוהקו שחקניות בריטיות או אמריקאיות וואספיות למהדרין, כמו רייצ'ל ברוסנהאן בסדרה "גברת מייזל המופלאה", פליסיטי ג'ונס כשופטת היהודייה רות' ביידר גינסבורג ב"מין החזק", או מישל וויליאמס כאמו של ספילברג ב"הפייבלמנים".
גם ההפך הוא נכון: שחקניות יהודיות מפורסמות - נטלי פורטמן, גל גדות, וינונה ריידר, מילה קוניס, גווינת' פאלטרו (החצי יהודייה) - כמעט לעולם לא יגלמו בהוליווד יהודיות. פורטמן, למשל, גילמה את ג'קי קנדי וברבורים שחורים בקולנוע האמריקאי, אבל כדי לגלם גיבורה יהודייה כשרה היא הייתה צריכה לטוס לישראל ולביים סרט בכיכובה בעברית: העיבוד היפהפה שלה ל"סיפור על אהבה וחושך". גדות גילמה את וונדרוומן ההלניסטית ותגלם את קלאופטרה המצרית, ורוב הדמויות שלה כמעט תמיד ממוצא מעומעם במכוון, כדי לא להרגיז את האנטי־ישראלים (על דמותה ב"מהיר ועצבני" נאמר שהיא סוכנת מוסד לשעבר, אבל בלי התייחסות נוספת ליהדותה).
במילים אחרות: הקהל האמריקאי אוהב שחקניות יהודיות בתפקיד גויות נאות, וגויות כיהודיות לא מודגשות, וכמעט אף פעם לא יקבל יהודייה אמיתית גאה בתפקיד הראשי. ברברה סטרייסנד היא דוגמה נדירה לשחקנית שהייתה גאה ביהדותה וגילמה יהודיות ברורות על המסך, אבל האם יש מקבילה כלשהי אליה כיום? (ולא, איימי שומר לא ממש נחשבת).
המצב אגב הרבה יותר טוב אצל כוכבים גברים: אדם סנדלר, סת' רוגן, בן סטילר, דסטין הופמן וכמובן וודי אלן הם שחקנים שמנפנפים ביהדותם על ימין ועל שמאל, ומגלמים גיבורים יהודים גאים. האחרון לחגוג את כל היידישקייט הזה הוא סנדלר, בלהיט הנטפליקס "את מה־זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", אליו גם ליהק את בתו הביולוגית והיהודייה עד מאוד.
אבל גם במקרה של שחקנים, לא חסרות דוגמאות של גויים בתפקידי יהודים: צ'רלטון הסטון ב"עשרת הדיברות" (משה רבנו? נו באמת), טום קרוז בהופעת האורח האדירה שלו ב"רעם טרופי" (על גבול הקריקטורה האנטישמית), איאן מקלן הבריטי בתפקיד האיקוני כנבל ניצול השואה מגנטו ב"אקס מן", רוברטו בניני ב"החיים יפים" ופול דאנו, אבא של ספילברג ב"הפייבלמנים". פול ניומן, שגילם את הצבר האולטימטיבי ארי בן כנען ב"אקסודוס", היה חצי יהודי במציאות, אז אולי זו רק חצי עבירה.
הבמאי הישראלי חגי לוי נאלץ להגן בראיונות (ועשה זאת בחירוף נפש, תוך כדי שהוא מכנה את הטוענות "טרלול") על החלטתו ללהק את אוסקר אייזק בתפקיד יהודי מתחזק במיני־סדרה "תמונות מחיי נישואין". אייזק, שחקן נפלא ממוצא לטיני, מתמחה בגילום דמויות יהודיות, למשל ב"מבצע פינאלה" שם גילם סוכן מוסד.
האחרון לעלות על הגריל בהקשר הזה הוא הלהיט של הקיץ, "אופנהיימר", שם מגלם את אבי פצצת האטום היהודי רוברט ג'יי אופנהיימר (שהיה יהודי חילוני מאוד, כפי שהסרט מדגיש), השחקן האירי קיליאן מרפי - שבינו לבין יהדות אין דבר. מצד שני, גם במונח "לעלות על הגריל" יש מידה של הגזמה: נכתבו כמה מאמרים בעיתונים בריטיים ואמריקאיים משועממים כמו "האם את 'אופנהיימר' היה צריך לגלם שחקן יהודי?" (התשובה בקצרה: לא), מאמר דעה ממורמר אחד ב־Jewish Chronicle שהתקומם על הליהוק שלו וגם של מירן - והעולם עבר הלאה. "אופנהיימר" הרוויח כמעט 800 מיליון דולר בקופות, ונחשב למתמודד מרכזי לאוסקר, שם יתחרה מול האפוס־היהודי־בגילום־הגוי־השני על ברנשטיין.
× × ×
וזה אולי הדבר המרכזי שצריך לזכור בנוגע ל"סערת הליהוק היהודי": בדומה להרבה "סערות" שמתקיימות במרחבי הרשת - גם כאן מדובר בסערה בכוס תה, או בקערת מרק קניידלך, שמפומפמות על ידי אתרים ומגזיני תרבות שמחפשים דרך להרגיז את הקוראים ולגרום להם להקליק על הלינק "בראדלי קופר מגלם יהודי, ויש מי שלא מרוצה מזה!" מי באמת לא מרוצה? כמה גולשים משועממים בטוויטר? כמה מבקרי תרבות? בשורה התחתונה, כשהכתוביות עולות - לקהל לא ממש אכפת.
אבל גם מתוך הטענות המוגזמות והמוקצנות עולות כמה אבחנות והצעות ששווה להקשיב להן: לא, שחקן לבן לא יכול לגלם את מנדלה, כשם ששחור לא יגלם באפוס היסטורי את לינקולן. וגם בקולנוע הישראלי - אם שחקן אשכנזי למהדרין יגלם היום מזרחי סטריאוטיפי, כפי שטופול עשה ב"סלאח שבתי" - אז יש כאן בעיה. סביר להניח שגם הפרקטיקה של דמויות ערביות שמגולמות על ידי שחקנים יהודים, כמו אלי יצפאן ב"נישואים פיקטיביים" וששון גבאי הנהדר ב"ביקור התזמורת" - פחות מתאימה היום. העולם משתנה, ולא כל דבר הוא "טירוף הפוליטיקלי קורקט!!!" פינת "הרגתם את הרומנטיקה!!!"
לסיכום, אולי כדאי להאזין לאנשים שבאמת הכירו את ליאונרד ברנשטיין, ונדרשו החודש להתייחס שוב ושוב (ושוב) ל"שערוריית האף/הליהוק/ה־JewFace". "זו פשוט חתיכת הסחת דעת מעצבנת", אמרה ג'יימי ברנשטיין, בתו הבכורה של המאסטרו ובעצמה שחקנית ומוזיקאית שהקדישה את העשורים האחרונים להנצחתו. "אנשים מחכים להתרגז על משהו ולהלום במשהו".
הליגה נגד השמצה כבר נתנה מצידה תעודת כשרות לסרט של קופר, בהצהרה כי אין לראות באף המדובר בשום צורה מעשה אנטישמי. אבל נראה שההצהרה של בני משפחת ברנשטיין, אותה ניסחה ג'יימי עם אחיה אלכסנדר ונינה, מסכמת יפה את הדיון הזה. אחרי שפירגנו מאוד לקופר והבהירו שסרטו הוא "חיבוק חם" למורשת של אביהם, הם ביקשו להבהיר: "אמת ויציב שלאבינו, ליאונרד ברנשטיין, היה אף גדול ויפה. בראדלי השתמש באיפור כדי להידמות אליו, ואנחנו ממש בסדר עם זה. אנחנו בטוחים שגם אבא שלנו היה בסדר עם זה". ×
