מול המרפסת של ביתי הולך ונבנה בית חדש. אני עוקב בהתפעמות אחר עשרות הפועלים שמבצעים את העבודה, ובראשי מדמיין זאת כמו תהליך הולדתה של יצירה מוזיקלית ראויה לשבח. איך השתנו הזמנים: לוין קיפניס שאל בשירו "מי יבנה בית בתל־אביב", והשיב בשבח: "החלוצים". כעת, אם תלכו לאתרי בנייה בעיר, תשמעו רק שפה אחת: ערבית.
המסקנה שלי מאוד ברורה: חייבים להעניק זכויות שוות לכולנו, יהודים וערבים. מלא־מלא. האמירה הדוחה בשעתו של סמוטריץ', שלא היה רוצה שאשתו תחלוק חדר עם יולדת ערבייה, היא מקוממת, מחרידה ומריחה מאפרטהייד. הדברים חייבים להיאמר: אנחנו חיים בבית משותף. נקודה.
על פי התסריט הקבוע, אחרי כל פיגוע רצח בשטחים - סמוטריץ' ובן גביר מגיעים לזירה ביחד עם הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל, ומבטיחים לבוא חשבון עם המחבלים. אחר כך יוצאת ההודעה על הערכת מצב אצל שר הביטחון.
זה מצג מייאש. הגיע הזמן שנשמע על הערכת מצב לאומית שבה קובעי המדיניות ידונו באמת על סוגיות יסוד: לאן פניה של ישראל מועדות, לאיזה הסדר עם הפלסטינים אנחנו חותרים. מיליוני הפלסטינים לא ייעלמו.
"צה"ל והשב"כ עובדים אצל המחבלים", צייצה ח"כ טלי גוטליב אחרי שנתניהו דחה את היוזמה של בן גביר להגביל ביקורים אצל אסירים ביטחוניים. ככל שנוקפים הימים מתחזקת ההכרה שבקצב הזה של שימוש בלהביורים מצד דוברי ממשלת הימין על־מלא, הם עוד עלולים להצית כאן אש שתשרוף את כולנו.
ספוילר: צריך לקוות שבג"ץ יסכל החודש את הטרלול הזה. מגיע לנו משהו אחר.
30 שנה חלפו מאז החתימה על הסכם אוסלו. אבות ההסכם דחו את ההכרעות בסוגיות נפיצות כמו גורל הפליטים וירושלים מתוך תקווה, שעוקצם יקהה עם הקמת הישות הפלסטינית העצמאית. הייתה כאן טעות בסיסית. סוגיית הפליטים נשארה נייר הלקמוס לבחינת כל הסדר בראייתם של הפלסטינים.
חזרתי לספריו של סמיח אל־קאסם, שכמו מוחמד דרוויש נותן ביטוי כואב בשיריו לטרגדיה הפלסטינית. כך למשל בשיר "הילדים של שנת 1948": "הו אחי השחוטים, הרעבים, שפיסת דגל היא לכם חלום, הו אחי העקורים, הו שירתי המסכנה על הטובים בשורותינו, עוד נותר לנו להשלים את הקינה, ובדברי ימינו עוד נותרה שורה שאת הסיפור תחתום".
גם ערביי ישראל לא מחקו את זהותם הפלסטינית, ואין סיבה לתבוע מהם לשיר את "התקווה". אל־קאסם, שנקבר בכפרו ראמה שבגליל, כתב שורות מכמירות לב על כך בשיר "המזוודה": "תקרתה נמוכה, בין קירותיה נצח חמים. האומר אפוא שהיא ביתי? ובכן אין לי בית זולתה, אין לי".
שוק הכרמל הפך אצלי לברומטר לבחינת את מצב הרוח הציבורי. גם השבוע עדיין צעקו לי "רק ביבי", אבל שמעתי גם קולות אחרים. המצוקה נוכח הביצועים העלובים של נתניהו ושותפיו מורגשת.
נזכרתי במשפט "לעולם אינך דורך בנהר באותו מקום, כי הוא ממשיך לזרום". במילים אחרות: אל תגידו לא יהיה שינוי, אין לדעת לאן זורם הנחל. וזכרו: המלחמה על הבית בעיצומה.