את השבת האחרונה אני חושב שלא אשכח לעולם.
הכל התחיל בשיחה מוקדמת מאמא שמצווה עליי "תגיע הביתה מיד". מציץ בשעון כדי לוודא שאני לא מאחר לסעודה שלישית ומבין שזה לא אני, אני בסדר. כבר בדרך אני מבין שמשהו קורה. משטרות מכל עבר, אמבולנסים דוהרים, אפילו מסוק שטס בגובה נמוך.
כשהגעתי הביתה מצאתי את אחותי ואת אמא מפוחדות, ממש על סף חרדה. אחי הגדול הקדים אותי והגיע גם הוא. "אתם לא יוצאים מכאן היום, אתם לא משאירים אותי לבד", היא אומרת לנו. לאט־לאט התמונה מתבהרת, ואנחנו מצליחים להבין את סדר גודל האירוע.
אני תמיד אומר להן שהן מגזימות, שהן סתם חרדתיות ושהן צריכות להירגע. אבל הפעם, הפעם זה היה שונה. זה משהו שלא הכרנו. משפחה שלמה, בתל־אביב, "העיר העברית הראשונה" (כמה אירוני), יושבים נצורים בביתם ואינם יכולים לצאת בגלל המון זר, פורע ומשולהב. ואני, אני יושב לצד אחותי, מביט על אחיינים שלי, שגדלים כדור רביעי בדרום העיר, וחושב לעצמי כמה זה שונה מהדרך שבה אני ואחיי גדלנו כאן.
דרום תל־אביב שלי היא לא דרום תל־אביב של היום. רחובות שקטים ונעימים התחלפו בשדות קרב. אנשים שהולכים לבית הכנסת התחלפו אתמול בלוחמים אריתראים צמאי דם. ריחות הבישולים התחלפו בריחות אחרים לגמרי. ואווירת השבת התחלפה באווירה זרה ומנוכרת.
תמיד אמרתי שאני לא אוותר, שאני לא אברח. אני אלחם, אבנה את ביתי ואגדל את ילדיי בדרום תל־אביב. אחרי השבת הזו, אני כבר לא כל כך בטוח, זה כבר יותר מדי.
