כשהסתיימה הכתבה על סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין אלון פז ויפית ימית קורלקר ב"חדשות שישי", אני מודה שלא ידעתי מה לחשוב. באמת. אולי דווקא בגלל שזה סיפור שמעורר כל כך הרבה שאלות. שאלות אנושיות כאלה. על טבע האדם, על בחירותיו, על משמעות צעדיו.
סצנה ראשונה: אלון פז, שעבר תאונת דרכים קשה, משתחרר מ"בית רבקה" אחרי 13 שנה שבהן שכב על מיטה ולא חווה עולם מעבר לנשקף מהחלון. אין פה נס של מישהו שקם לפתע על רגליו. הוא יישאר משותק ומונשם. רק מובל החוצה על מיטה. ואולי הנס שלו זו יפית.
סצנה שנייה: הצצה אל העבודה של יפית כמטפלת סיעודית בדיור מוגן. מקום שכאילו מכשיר את זו שחוותה גירושים קשים, קשרים רעים וחיפוש אהבה דרך קברי צדיקים אל משימת חייה הבאה.
סצנה שלישית: אלון חותך סרט, בעזרת אחר, בכניסה אל הבית החדש בדימונה, שלו ושל יפית, שנתרם ברובו על ידי ישראלים טובים.
ובין לבין, סיפור האהבה. הוא, אדם מלא השראה, פירסם שרוצה להכיר מישהי. יפית נענתה. הוא התלבט; "אפילו משותק לא רוצה אותי", אמרה לעצמה. בסוף הזמינו אמבולנס כדי שיוכלו לצאת לדייט. רומנטיקה במסגרת מגבלות הגוף לצד האין גבולות של הנשמה.
תכף הסיפור ביניהם יתגלגל לחתונה. הסצנה תהיה בלתי נתפסת. "את ואני" של שלמה ארצי ברקע. ואז אירוע שבו רק הכלה רוקדת. את החתן מלבישים. הוא לא יכול לענוד לה טבעת. ואת הכוס שובר כשעוזרים לו להשמיט אותה לרצפה.
ולאורך כל הכתבה, יותר מ־20 דקות – מנקרת שאלה. כמו פס קול בראשו של הצופה. למה אישה בריאה בוחרת לקשור את גורלה באדם שתהיה לו לא רק אישה, אלא גם מטפלת? מה עומד מאחורי בחירה מודעת שיש בה אלמנט גדול של הקרבה, מאחורי אהבה שהיא גם משימה?
לטובת הבמאית, שירלי ברקוביץ', ייאמר שזו שאלה שהולכת להיות חזק ויציב על השולחן: בפגישה שבה יפית מספרת לחברות על החלטתה, בשיחות איתה ועם אלון, ואפילו במבט של אמא של יפית. אל תבנו על תשובה שאפשר לאמוד בקונבנציות החברתיות המוכרות. "יש אנשים שכאילו נראים בריאים ובתוך תוכם חולים, עצובים. אצל אלון יש נשמה בלי גוף", יפית מסבירה.
פנים רבות לאהבה. ואתגרים לה. לא הכל נבין. וגם מה שנבין, לא באמת נבין. ואולי המשקפיים המוכרות, שיודעות למדוד גוף - אבל לא נפש, הן לא הדרך להבין כזה קשר.
בסוף, איך אמא שלי אומרת? לך תתווכח עם הבחירות של הנשמה.
בקטנה: שבת, צהריים, המהומות בדרום תל־אביב. תישאר איתנו ברהנו טגניה, מבקשים ממנו מהאולפן בערוץ 12, אנחנו רוצים להראות את אחד התיעודים החריגים: ואז, בתיעוד, מהומת אלוהים. זעקות, מקלות, התכתשויות, זכוכיות. "בכחול נגד המשטר, באדום בעד המשטר", נשמע מישהו ברקע מנסה לעשות סדר בין תומכי ומתנגדי המשטר האריתראי, כאילו אנחנו על כר הדשא בבלומפילד. משפט שמתמצת את סיפור המהומה הזו, היעדר המידע סביבה, וההפתעה שבה תפסה לא רק את המשטרה, אלא גם את התקשורת. את כולנו.
ועוד משהו: היה מועיל וראוי אם מלבד סיקור שמתמקד בשדה הקרב ובתוצאותיו היו מביאים יותר מקולות המתכתשים. כלומר, גם מהכחולים וגם מהאדומים.
