ביום שישי בשעת ערב מאוחרת נורה למוות מוחמד סעיד ערביד בן ה־13 בטיילת בכפר קרע, והוא הנרצח ה־168 מאז תחילת שנת 2023. לצידו נרצח דודו, פואד נסר אללא בן 33. כמה שעות לאחר מכן נרצח השייח סאמי עבד אל־לטיף ביריות סמוך למסגד המרכזי בכפר קרע. הלוואי שיכולתי לכתוב פה שרצח אכזרי של נער בן 13 שכל חטאו הוא שהיה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון - הוא קו אדום שנחצה. אבל זה לא המצב, כל הקווים האדומים נחצו כבר. הלוואי שיכולתי לכתוב פה ששלושה נרצחים באותה העיר, בפחות מיממה, זה אירוע חריג, אבל זה יהיה שקר. בחודשים האחרונים המציאות המדממת הזו הפכה לשגרה.
אי־אפשר, ואסור לנו להישאר אדישים למספרים הללו: מתחילת השנה נרצחו בחברה הערבית 169 בני אדם, 8 מהם מתחת לגיל 18, 8 מהם בני 19 בלבד. 169 קורבנות ב־244 ימים - פי 2.5 מבתקופה המקבילה אשתקד, בהם ילדים ואזרחים חפים מפשע. בחודש אוגוסט בלבד נרצחו 27 אנשים. אני כותבת את השורות הללו בבעתה, ויודעת שבמציאות הקיימת יש סיכוי שמניין הקורבנות יגדל עד שהעיתון ירד לדפוס, במיוחד במציאות שבה לא ננקטים שום מאמצים להילחם בפשיעה.
לפני מספר חודשים ראיינתי את סארה אלעטאונה, שבנה מחמוד בן ה־16 נורה למוות מתחת לביתם. "אני מאז לא חיה, אנחנו לא חיים", היא ספרה אז כשדמעות בעיניה. "הבית שלי נהרס. בהתחלה הייתי מגיעה למשטרה ושואלת איפה עומד התיק. אלה שהרגו את הבן שלי נתפסו אבל שוחררו אחרי כמה חודשים כי אין הוכחות. אחד מהם התחתן וכבר יש לו ילדה. כולם המשיכו את החיים שלהם, רק החיים של הבן שלי הלכו, וגם שלנו. אני מאוכזבת מהאופן שבו המדינה מטפלת בחברה הערבית. אם יהודי נהרג עושים הכל כדי למצוא את מי שהרג אותו, ואם מדובר בערבי אז לא. לא מתייחסים. יש לי ילד שנרצח, ילד חף מפשע. אני רוצה שיילחמו שמי שרצח אותו ייכנס לכלא".
עצוב להודות אבל נראה שאלעטאונה צודקת. רק 16 כתבי אישום הוגשו מתחילת השנה על אירועי רצח בחברה הערבית, למרות שכמעט בכל יום אנחנו ממשיכים לספור את הקורבנות. להגיד שמדובר בכישלון מערכתי במאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית זו טעות משוועת, מחמאה שאני מסרבת לתת. כדי להיכשל במשהו צריך לנסות להצליח, לרצות להצליח. צריך לעשות מאמצים גדולים כדי להגיע למטרה, וזה רחוק שנות אור מהמציאות.
משילות וביטחון ברחובות היו הסיסמאות שעליהן דילג בן גביר בדרך לכהונתו כשר לביטחון פנים. בפועל הוא דירדר את הביטחון של אזרחי ישראל לשפל שלא נראה כמותו זה שנים. בזמן שהוא ממשיך לפזר סיסמאות ריקות כמו קמפיין הבחירות שלו, הוא, לצד הממשלה שהוא חבר בה, וראש הממשלה שנתן לאדם שתומכיו קוראים "מוות לערבים", את האחריות על הביטחון של החברה הזו - ממשיכים להפקיר את הביטחון של כולנו. ההישגים, או היעדר ההישגים, של הממשלה מדברים בעד עצמם. שמונה חודשים מאז השבעתה והיא עדיין ממשיכה להסתפק בזריקת סיסמאות וזריקת אחריות על הממשלה הקודמת. בין שמדובר בביטחון, ובין שביוקר המחיה או בקריסת השירותים הציבוריים בישראל. מילים והאשמות במקום מעשים, אפס לקיחת אחריות. אבל אם בוחנים את המאבק בחברה הערבית זה יותר מזה. כשאנחנו מתקרבים ל־200 נרצחים בשנה, אי־עשייה - זוהי גם מדיניות. במיוחד כשלצד הכמות הגדולה של הקורבנות והכמות הזעומה של הפענוחים, הנושא הזה מנגב את קרקעית סדר היום של ישיבות הממשלה במקרה הטוב, ובמקרה הרע לא מופיע שם כלל. כשאת התוכנית למאבק בפשיעה בחברה הערבית רוקנו מתוכן, ושחברי הקואליציה לא טורחים אפילו להתבטא בנושא, כן, גם אחרי שילד בן 13 נרצח.
הפשיעה בחברה הערבית מגיעה לכותרות אחרי כל מקרה רצח, אבל בנוסף ל־169 הקורבנות שנרצחו בישראל מתחילת השנה יש עוד מאות פצועים בגוף ובנפש, עשרות משפחות שנהרסו, ואלפים רבים של אזרחים שחיים בפחד, שחוששים לצאת מהבית. שמתחילים כל יום מבלי לדעת אם ואיך יסיימו אותו, שחיים בתודעה שהם אזרחים פחותים בישראל, שביטחונם האישי לא חשוב. כל שנותר לנו הוא להתבייש על כך שאנחנו חיים במדינה שבה מכהנת ממשלה שמעשיה, או יותר נכון היעדר מעשיה, מצדיקים את תחושתם.
בזמן שהוא ממשיך לפזר סיסמאות ריקות כמו קמפיין הבחירות שלו, הוא, לצד הממשלה שהוא חבר בה, וראש הממשלה שנתן לאדם שתומכיו קוראים "מוות לערבים", את האחריות על הביטחון של החברה הזו - ממשיכים להפקיר את הביטחון של כולנו
