מתישהו לפני שנפרדים, כי כבר צהריים, ושישי, וחמסין, ותל־אביב מתייבשת, והיקום מתייבש, ודודו בוסי יבש מאלכוהול, ובכלל, אני שואל אותו אם ככה כל הסופרים.
ככה מה, שואל. ככה גדלים, בתחושה שהם זרים במולדתם. תלושים למקום שבו נולדו.
אני לא ממש סגור איך הגענו לנושא הזה. אה, פילאטיס. בהתחלה דיברנו על המיזם הספרותי החדש שלו, האנתולוגיה "שבת הייתה שבת", אוסף סיפורים קצרים על אהבה, תיעוב וכדורגל; ואז בוסי סיפר קצת על עצמו, איך נגמל משתייה, מבילויים ליליים, דברים מזיקים כאלה, והפך לסבא שעושה פילאטיס. ואז אני שאלתי מה היו אומרים על זה בשכונת התקווה של ילדותו. שאלה קצת סטריאוטיפית האמת. ומפה לשם התגלגלה שיחה נוגעת כזאת, עמוקה, על טראומות ילדות והכל.
"אני לא בטוח שכל הסופרים הרגישו זרים במולדתם, כמו שאני הרגשתי זר בשכונת התקווה", בוסי משיב לשאלה, "אבל אם יש חוט מקשר ביניהם זה כנראה סכסוך עם העולם החיצוני, שגורם להיאחז בפנימי. בריחה יוצרת אמן. כי לפעמים בעולם האמיתי אני לא מסתדר. לא שולט. אז אני יוצר עולם יותר בטוח שבו אני בשליטה. בונה מציאות מקבילה. אם תרצה, חי את הדמיון. יהיו שיגידו, מדמיין שהוא חי".
***
בסוף, איזו פנייה בשיחה שאנחנו לא לוקחים, כאילו הווייז שלנו תקוע על שנות ה־70', איכשהו מגיעים לשכונת התקווה. אל סמטאות דרום תל־אביביות קפוצות גבה שהפכו לסיפורים של דודו בוסי. אל דירת דמי מפתח סדוקה, שני חדרים, שממנה השקיף מאשנבי התריס לרחוב, כי פחד מהפושטקים. אל הילד דודו השמן.
דודו השמן. דובה. שמניה. תכף הקריאות הללו יהדהדו בראשו של הסופר, האדמה תרטוט תחתינו, שמי הזמן ייפערו, ודודו הסבא הטרי יפגוש את הילד שהיה. זה שנשרף בתוכו מקריאות הגנאי מבלי להראות. הגדול יושיט לקטן יד. להבריא אותו הרי כבר לא ניתן. אבל לדבר מותר. ואולי איכשהו אפשר לעשות משהו עם הדודו של היום. כמו אצל כולנו בערך.
אבל קודם אני מספר לדודו על הילדות שלי בבת־ים, ואחר כך בראשון־לציון. ילד רגיש, שמיהר להיפגע מהעולם ולבכות עד שלא בכה יותר, שם על עצמו שריון, בילה במגרש כדורגל, ירק, הלך מכות, הכל.
הוא מאזין בקשב כזה. שותק לאיזה רגע. העיניים שלו מלאות סקרנות. "אתה בחרת להיות חלק מהשבט", הוא אומר לבסוף, "ההתמודדות שלי הייתה לברוח מהשבט".
ואז מונולוג. בוסי משחזר. בהתחלה חנות הפיס והעיתונים הקטנה בשכונת התקווה, שבה כילד היה מבלה בקריאת עיתונים; "העיתונאי" קראו לו בלגלוג המבוגרים; ואז "בוסי", מסעדת התבשילים של אבא; "הבן של המליאן" כינו אותו בגנאי על זה; ואז המראה, "בכדורגל, בגלל שהייתי שמן, היו זורקים אותי לשער"; והאלימות הקשה בחוץ, שגרמה לו להסתגר.
"פיתחתי שנאה למקום הזה", הוא אומר. "כשאין ברירה אני יוצא, בית ספר, משחק סטנגה עם השכנים. וכשעוברים הפושטקים, רץ הביתה. שלא יחטיפו כאפה. סתם כי אתה במרחב שלהם. מילה לא במקום ושלושה־ארבעה ילדים או נערים יכולים לעשות בך לינץ. ראיתי את המראות האלה. למזלי לא חוויתי על בשרי. ידעתי לחמוק להם מהרדאר. לא להתגרות בהם חלילה.
"הסתגרתי. שם התחיל הילד המתבודד, המתבונן. זה שבורח לספרים, לעיתונים, לטלוויזיה, לקולנוע, ואחר כך לאלכוהול. לא התערבבתי. אני לא מדבר את אותה שפה. השפה שלהם היא שפה של יד, של כוח, ולא הייתה לי זרוע.
"מגיל אפס רציתי לעבור. לאבא היו חברים בקיבוץ. כשנסענו לשם הייתי מסתכל על המדשאות רחבות הידיים, על אופניים שזרוקים בדשא. בשכונה, שלא יחטפו, היית הולך עם אופנים ככה", הוא מדגים לפיתת חנק, שתי ידיים על הכידון, "האופניים לא קיימים אם שמים אותם רגע בצד. הקיבוץ אז נראה לי גן עדן. כמעט רשמו אותי לשם. אולי טוב שרק כמעט. גם זר, גם שמן, גם שחור. נראה לי הילדים המקומיים היו משמידים אותי... או שלא, ואז כל החיים שלי היו נראים אחרת. לא יודע".
הידיים שלו עוד על כידון האופניים של ילדותו, שלא ייקחו חלילה, בזמן שאני אומר לו שזה אבסורד. כי הטקסטים שכתב הפכו אותו לפנים של השכונה. לסוג של דובר שלה.
"השכונה חשובה לי. היא מוציאה ממני, נותנת לי השראה. עד היום חושבים שאני גר בה. אבל כמו קבוצה שאתה אוהד, ותמות אוהד שלה, יש לך הרבה רגעים שאתה שונא אותה. מקלל אותה. לכותרות השכונה עלתה רק בהקשרי דלות, פשע, סמים. הייתי קורא את הכתבות, וחושב לעצמי אני הפושע, אני הדל. כמו אות קין. ואז כששאלו איפה אני גר, במקרה הטוב הייתי אומר תל־אביב. אם היו נכנסים לרזולוציות, הייתי משקר. אומר יד אליהו. מתבייש. אז יש לי מכלול רגשות לשכונה שמחצית מהם לא נעימים. ויש לי אליה גם רכות וחמלה".
***
עוד מעט שמי הזמן שוב ייפערו. דודו השמן, הילד המתבודד מהתקווה, ייעלם. מספיק הטרחנו אותו. ואחרי שילך, יישאר רק דודו הסופר. והוא ייראה שליו כזה. יזמין קפה עם סודה. יעצור. ילגום. יהרהר. בסוף יאמר שמשהו מאותו ילד שהיינו יישאר איתנו עד יום מותנו, וצריך לתת כבוד למשהו הזה. "מהו האדם אם לא מריונטה המונעת בחוטי ילדותו", יגיד תוך כדי שלוק מבקבוק הסודה.
ב"שבת הייתה שבת", האנתולוגיה שבוסי ערך, מופיע סיפור שכתב. האחרון בספר. כזה שמסתיים בבדידות ובמוות, כמו שבוסי אוהב לסגור ספרים. "דודו השמן" קוראים לו, והוא עוסק בדודו שמן אחר, דודו שבתאי, אוהד בני יהודה, הקבוצה של השכונה, ואיך ההפסד נגד נתניה בגמר הגביע של 79' ריסק אותו, בסופו השתכר, עשה קריעה וישב שבעה
"שבתאי היה אוהד ברמות שלא רואים היום ונפטר כפושט יד", בוסי מספר. "היה מקבל מהאגודה 100 כרטיסים, מוכר הכל תמורת עמלה, ובשבת מתחנן לסדרנים שיכניסו אותו. בפעם הראשונה שהייתי במשחק של בני יהודה, גיל שבע או שמונה, הוקסמתי משבתאי. היה נכנס למשחק עם פעמון נפט, צועד הלוך ושוב לאורך היציע עם טרנזיסטור צמוד לאוזן. מעודד בקולי קולות, סוחף את כולם. הוא ניצח על המקהלה בדור שלפני הגעת התרנגול המפורסם, שהפך לסמל הקבוצה.
"הוא היה דודו השמן המפורסם, ואני הבן של בוסי מהמסעדה", הוא ממשיך. "כשהייתי קטן הייתי צ'אבי, עם טייר קטן במותניים. ואז נפלתי ושברתי חוליות בגב, לא יכולתי לזוז מהמיטה, התמכרתי לממתקים והלכתי ותפחתי. מבין מאות התלמידים ביסודי, היו רק שלושה מלאים או שמנים, ואני ביניהם. החריגות בלטה. פיתחתי שנאה כלפי עצמי וכלפי הגוף שלי. התביישתי בו. בים מעולם לא חשפתי בטן. בגיל 15 עשיתי דיאטה קיצונית, אפשר לומר שפיתחתי אנורקסיה. הגעתי ל־40 קילו. מאז התאזנתי ועד היום אני עם אצבע על הדופק לגבי המשקל. אבל באותם ימים פחדתי להיות כמו דודו השמן השני. הייתי מסתכל עליו כילד. מה אני אהיה שמן כזה?".
הרעיון לאוסף סיפורים קצרים סביב כדורגל עלה לבוסי בחורף האחרון. הוא מצא שמאז "ההולנדי של עכו" שערך אבי מלר ב־2004, לא היה מיזם פרוזה דומה. היו שתי אנתולוגיות שירה שערך גלעד מאירי וזהו פחות או יותר. זה לא ממש מפתיע. ספרות הכדורגל בארץ דלה. בוסי רתם 34 כותבים, בהם רוני סומק, שמעון אדף, גבי ניצן, אמילי עמרוסי וגלית דהן קרליבך, גייס את איציק חדד, סופר שמתמחה בהד סטארט, ויצא לדרך. "המטרה הייתה לעשות את זה עצמאית, כדי שיהיה לי חופש אמנותי מלא בבחירת הכותבים והתוכן. לצד סופרים ומשוררים מוכרים, גייסתי יוצרים ממגוון תחומים כמו דוד ליפשיץ, התסריטאי הראשי של "ארץ נהדרת", השחקנים שרון אלכסנדר, שמעון מימרן ומתי סרי, הסטנדאפיסט גיל קופטש ועוד, שמפתיעים בכתיבה כנה, מרגשת והומוריסטית".
גם לי יש סיפור באנתולוגיה, על בן השקרן ומר הלברשמיט, קשיש ששיחק כדורגל בימי השואה, ובעיקר על המפגש ביניהם. לא קל לרצות את בוסי. שלוש טיוטות שלחתי עד שכתב "סיפור טוב". ותוך כדי אפשר היה להכיר טיפוס רגיש כזה. פתוח עד כאב. עד תהיות לגבי היכולת והצורך של האדם שמולי לשים הכל על השולחן בכנות. חולשות, פחדים, דאגות. דברים שרבים מאיתנו נוהגים לטשטש.
אני שואל אותו איך זה שתרבות הכדורגל לא מקבלת מספיק מקום בספרות, בטח לא בממדי האהדה שלה זוכה המשחק בעולם. "אין לי מושג למה, אבל זאת פשוט עובדה", הוא משיב, "'שבת הייתה שבת' היא תרומתי הצנועה למדף".
תרומתו הצנועה גם לבני יהודה מן הסתם, רק שהסוגיה הזו פותחת עוד פרק. לפני שנולד, אביו שלמה היה אחד מחברי ההנהלה של הכתומים, היה מזמין את השחקנים לאכול במסעדה הזעירה שלו, שילם על המוניות למשחקי החוץ וגמר עם הקבוצה ברע. במהלך השנים האב סירב לדבר על זה, בוסי מדגים את תנועת הביטול שלו עם היד. האב לא רצה שילך למשחקים, ועדיין, בגלל שבוסי הילד היה מטפס על עמודי חשמל כדי לצפות במשחקים, היה משאיר לו כרטיס ליד המיטה. סוג של הסכם שבשתיקה. "היום אני כתום במיל'", בוסי אומר, "בני יהודה גרמה סבל לאוהדיה הרבה יותר מנחת. להפסיד זה עסק ממכר. את מנת הסבל שלי מילאתי על היציעים. כעת תור הדור הצעיר. לבי איתם".
ואז, הוא מקנח בסיפור. עצוב כזה. למרות שבין אבא שלו ובני יהודה זה נגמר, את הכדורגלן יענקל'ה גרונדמן, אולי האשכנזי היחיד ששיחק באותם ימים בשכונה, אביו אהב במיוחד. "בסוף דרכו, כשאבא היה בבית חולים סיעודי, בכיסא גלגלים, אחרי אירוע", דודו מתאר, "ביקרתי אותו וסיפרתי: גרונדמן נפטר. פתאום הוא התחיל לבכות, אחרי שנים שלא בכה. משהו נשאר בו".
***
בוסי אוחז בשתי ידיים בכוס זכוכית קטנה. ואז מקרב. מצמיד לחזה. ואז מרחיק. מביט בה. אני עוקב אחרי תנועת הכוס. נודדת, חוזרת. תוך כדי הוא מתאר את הגמילה שלו מאלכוהול. "היה לצידי לטוב ולרע", מקרב. "אף פעם לא בגד בי", מצמיד. "החבר הטוב התחיל להזיק לי, עשה לי בעיות בעיכול, בחילות, רעידות בידיים", מרחיק.
"לאורך שנים", הוא חוזר אחורה, "הייתה לי משמעת עם אלכוהול. שותה משמונה בערב, למעט ימי שישי עם חברים בקפה 'תמר'. אבל אז הגיעה הקורונה, ואתה בסגר. אין אנשים. ומי החבר הכי טוב שלך? התחלתי מהבוקר. שותה, שותה, נרדם, מתעורר, שוב, סביב השעון. ואז הגוף התחיל להיפגע. יומיים אחרי שהפסקתי הגוף החל להחלים. אין בחילות וצרבות, הידיים פחות רועדות. אבל החיים נהיו משעממים. חיי הבילויים, הרווקות, הסתיימו. האמת, שבעתי מהם. כן, לפעמים יש געגוע. לכוס בירה, להשתכר, לאבד שליטה, לחיים שהיו, לבחורות וזה, אבל התבגרתי. זה שייך לאתמול. ועדיין, אני לא רוצה לסיים את חיי סאחי. הגוף שלי היה צריך את הפסק זמן הזה. ליאור, עוד נרים כוסית ערק, מבטיח, אבל זה לא יקרה עכשיו, לא היום".
אני שואל: אם החיים הם סיפור, ואתה דמות, מה הולך להיות המשך העלילה? "אתן לך שני תרחישים קצרים", בוסי משיב, "תרחיש ראשון, ממשיך לרבוץ בבית, חושב על היצירה הבאה, מסתכל פנימה, אל עצמי, וגם אל המראה ממול, עוקב בחרדה אחרי השינויים הפיזיים, נכנס לדיכאון מהקמטים שילכו ויתרבו ודופק לעצמי כדור בראש. תרחיש שני, דבר שכנראה לא יקרה במציאות, אבל לך תדע – אכיר מישהי מגניבה, מצחיקה, שתוציא אותי מהבית ומהזוגיות המסוכסכת והנפלאה שלי עם עצמי, ותיקח אותי לטיולי תענוגות במקומות רחוקים ואקזוטיים. בקיצור אחת שתשנה את עולמי, ותוציא ממני את שלוש המילים המקודשות, 'רוצה להזדקן איתך'. אבל עזוב, זה תרחיש שמתאים יותר לחובבי קומדיות רומנטיות. זו לא סוגת התה שלי".
לקלחת הזו נוסף טייטל: סבא. סבא זה אירוע. לבוסי יש שניים קטנטנים מבתו היחידה קים: איתי בן שנה ועשרה חודשים, ואביב בן ארבעה חודשים.
"כשקים הייתה בהיריון ראשון ניסיתי להתכחש לעובדה שאוטוטו אני סבא. כשילדה את איתי ניסיתי לשכנע אותה ללמד אותו לפנות אליי בשמי הפרטי. זה עבר לי. הקסם שלו, החיוך, החוכמה, מגיל שנה וארבעה הוא יודע את האלף־בית – כל אלה הפכו אותי לסבא שעף על עצמו. אנשים מסובבים ראשים כשהוא קורא לי סבא דודו. זה מזכיר לי את שנות האבהות הראשונות שלי. נראיתי נער, חשבו שאני אח של קימי".
התואר סבא, אני שואל, מגיע באוטומט עם כאבי גב, ברכיים דפוקות, כאלה. "גב דפוק יש לי עוד מהנפילה בילדות", הוא מחייך, "כל חיי הייתי בטטת כורסא, במובן המילולי. לא עשיתי פעילות ספורטיבית, לא כלום. ועכשיו פילאטיס. וגם התחלתי ללכת, קילומטרים. אני בכושר טוב יותר מזה שהייתי לפני 10 או 15 שנה".
חושב על זקנה, סוף הדרך, אני שואל. "באופי אני כוסית לחוצה ומבוהלת, והדבר הכי נורא שיכול לקרות לאחד עם אופי כזה הוא להזדקן. המחשבות האלה נמצאות שם. כשאתה לא צריך לקחת ילדים לבית ספר, לדאוג לפרנסה של משפחה שלמה - הסחות הדעת הנורמטיביות - יש לך הרבה זמן לחשוב. וזקנה היא חלק מהמחשבות שמטרטרות כמו טרקטור".
מוות?
"על המוות אני חושב מהיום שאני עומד על דעתי. הידיעה שבסוף כל העסק הזה מסתיים מנחמת אותי. אמא שלי, שלה הקדשתי את האסופה, טוענת שאני פסימיסט גדול, תמיד רואה שחורות. צודקת. אני כנראה מורבידי חסר תקנה, המוות ממלא אותי באופטימיות. מקווה שיהיה מהיר, ללא מחלה ממושכת".
***
אז לבוסי יש את טרקטור המחשבות ההוא שלא מרפה. 24/7 חורש כל חלקה טובה בתוכו. וזה לא שבחוץ שקט. למציאות קולות משלה. פוליטיים. חברתיים. המהפכה המשפטית. "יותר מדי מלל בתקופה הנוכחית", הוא מתלונן. סופר לא אמור להתלונן על מלל. רק שאת מה שסביבנו קשה לחתוך בעריכה.
"הנושא מדכא, מתיש ומייגע, ומזכיר לי מבחינת כמות הסיקור את תקופת הקורונה. אני איש שמאל, מכאן תבין מהי דעתי, אבל אין לי שום פרשנות חדשה או חכמה לבשר לאומה".
מתישהו לפני שנפרדים, כי כבר צהריים, ושישי, וחמסין, ותל־אביב מתייבשת, והיקום מתייבש, ודודו בוסי יבש מאלכוהול, ובכלל, אני שואל אותו אם ככה כל הסופרים. בטח לא של השכונה. לישראל הרבה יותר משתי קסטות ומאז ומתמיד זה מדכא אותי. אולי נדבר על כדורגל? אתה זוכר שכל המשחקים היו מתקיימים בשבת, ו'שירים ושערים' הייתה מדורת השבט של האוהדים? שבת הייתה שבת, אה?". •
