מאז החלו הפרסומים על כוונתם של אנשי מילואים להפסיק להתנדב בעקבות התוכנית לשינוי המשטר, רבים ורבות תהו מה לחקיקה שנויה במחלוקת ולפגיעה בכשירות הצבא. יש לומר ביושר, שרוב הטיעונים שנשמעו היו רחוקים מלהיות משכנעים בלשון המעטה: צמצום עילת הסבירות לא הופך את ישראל ל"דיקטטורה"; "הסכמה רחבה" זה מושג מאוד משונה אחרי מהלכים הרי גורל כמו הקמת ההתנחלויות, העמקת הכיבוש, הסכמי אוסלו, פינוי גוש קטיף ושיטת "ממשלת החילופים"; ובאופן כללי כל שוחר דמוקרטיה צריך להיות מוטרד מהקמת רשות רביעית ואף מכריעה דוגמת בית המשפט לחוקה של חיל האוויר והיחידות המיוחדות.
אולם באדיבות התופעה הקרויה "השר לביטחון לאומי" ועוד שליפת מותן שלו עם פוטנציאל גבוה לאסון (ובשוליים גם בסיוע הארטילרי של המתנה שלא מפסיקה לתת, ח"כ טלי גוטליב), בכל זאת אפשר למתוח קווים בין הפוליטי, החוקתי והביטחוני. התמונה המטרידה שמתקבלת מסבירה בבהירות מה מבעית אנשים שתרמו את עיקר חייהם הבוגרים לטובת מטרה מסוימת, וכעת מרגישים כיצד היא משתנה ללא הכר עד שאין להם את הלוקסוס המוסרי להמשיך ולשרת אותה. זה לא אומר שהפסקת ההתנדבות אינה מסוכנת להחריד. זאת כן הזדמנות, לפחות עבור מתבוננים ומתבוננות הגונים, להסתכל נכוחה על ההוויה שהובילה לנקיטה בפעולות חסרות תקדים בחריפותן.
הוראתו של השר איתמר בן גביר לצמצם ביקורי משפחות של אסירים ביטחוניים, שנחשפה ביום שישי על ידי עמיתי, יוסי יהושוע, לא התקבלה בניגוד לעצת הדרג המקצועי: אף אחד לא שאל אותם. מכיוון שכך, מן הסתם גם לא הייתה הכנה מתאימה. מי שהבין את המשמעות הוא ראש הממשלה, שטרח להוציא לפני כניסת השבת הודעה חריגה אפילו בקנה המידה של ממשלת ההבהרות שהוא מתקשה לנהל כבר שמונה חודשים.
אלא שגם זה לא עזר: בן גביר, שעוד טורח להציג את עצמו כ"איש חוק" (ונזכיר: גיליון ההרשעות שלו עבה יותר ממוסף חג), מתעקש שהוא הסמכות הבלעדית בנושא. לשיטתו, לא נדרש כלום (ישיבת קבינט, למשל) מלבד הבל פיו וכתב ידו כדי ליישם לאלתר הנחיה שעלולה לעלות בחיי אדם. ומה עם בג"ץ? בדיוק בשביל זה ניטלה ממנו היכולת לבקר שיפוטית החלטה של שר לפי עילת הסבירות.
התרחיש הקיצוני הוא שפגיעה בביקורי האסירים תוביל להסלמה לא רק בתוך בתי הסוהר אלא גם מחוצה להם. עכשיו דמיינו איך גחמה של בן גביר, ללא שום תמיכה מקצועית ואפילו בניגוד לעמדת ראש הממשלה (הנבחר!) מובילה, חס וחלילה, לירי של רקטות מעזה. התגובה המתבקשת תהיה לתקוף בחזרה: לא יעלה על הדעת וכו'. והנה, קיבלתם יום או יומיים או יותר של קרבות (פצועים בגוף, פצועים בנפש, הרוגים), שראשיתם בגלל החלטה שהתקבלה בניגוד לכל קריטריון נורמלי של התנהלות אחראית.
עכשיו שימו את עצמכם בנעליים של אלו שמקבלים את הזימון למילואים, וגם של אנשי הקבע שיידרשו להילחם בשכם או להפציץ בעזה בגלל בן גביר. אם זה לא מספיק, הם גם שמעו מח"כ גוטליב שהם "עובדים אצל המחבלים": אתם באמת לא רואים מדוע מבחינתם, דגל הכחול־לבן הולך ומשחיר?