"המדינה מסתכלת על קריית־שמונה כמו תאונת דרכים, כולם עוצרים ושואלים 'מה קרה?' ואז נכנסים כל אחד לרכב שלו ממשיכים לנסוע", הציטוט הזה שייך לראש עיריית קריית־שמונה לשעבר פרוספר אזרן, והוא מתמצת היטב את המסר של הסרט הדוקומנטרי "הבית בקריית שמונה".
"הבית בקריית שמונה" עוסק בטבח שאירע באפריל 1974 ברחוב יהודה הלוי 15 בקריית־שמונה ובו נרצחו 16 מדיירי הבניין על ידי מחבלים. הוא מביא עדויות ניצולים שעד היום לא דיברו, אבל חושף לא פחות את ההדחקה של הפיגוע והזנחת המשפחות השכולות רגע אחרי שהוא התרחש. המדינה לא העניקה לילדים שחזו בטבח או למשפחות השכולות שום דבר, "אני עד היום מחכה לפסיכולוג שהבטיחו לי", מספר יגאל גואטה שאחיו נרצח בפיגוע.
למרות שה"בית בקריית שמונה" מתאר, צעד אחר צעד, את הטבח הנורא שאירע לפני כמעט 50 שנה, ולא חוסך באף פרט, הוא בשום שלב לא הופך לסרט מתלהם. זאת נקודת החוזקה העיקרית שלו. האיפוק של הסרט הופך אותו לחוויה מטלטלת שקשה להשתחרר ממנה. אפשר לדמיין בקלות איך "הבית בקריית שמונה" הופך לסרט ביטחוניסטי עם אנשי צבא שינתחו את האירוע בקרירות כאילו הוא קרה בקצה השני של העולם. אולם הסרט בורח מזה ונותן את הבמה לקורבנות המושתקים של האירוע שהמדינה הצליחה לשכוח ולא לקחה עליו אחריות. על ועדת חקירה אין מה לדבר בכלל, למה לחקור כשאפשר פשוט לדלג מעל זה בקלילות ולקוות שהציבור ישכח. זה עובד בכל פעם מחדש. ואם התושבים ימשיכו לשאול שאלות, תמיד אפשר לנפנף אותם בתירוצים כמו "הפרוטוקלים חסויים".
המדינה מצפה ממי שאינם תושבי המרכז להסתדר בכוחות עצמם, וזה ממש לא משנה מי עומד בראשה. ממשלת ישראל היא החבר שאומר לך: "תתקשר אם אתה צריך משהו", כאשר שניכם יודעים שזה נאמר מתוך נימוס בלבד. רק בשבוע שעבר פורסם כי הממשלה צפויה לשנות את הגדרת היישובים צמודי הגדר, ולצמצם את הסיוע הכלכלי שלה זכאית קריית־שמונה. זאת על אף שהמתיחות הביטחונית גוברת. גם ממשלת ה"ימין" שחבריה בטוחים שהם (ורק הם) הנציגים האמיתיים של הפריפריה, עושה הכל כדי לשמור על המסורת וממשיכה למעוך את קריית־שמונה.
בקטנה
"אני רוצה רגע להקשות עליך", אמר שמעון ריקלין בתוכניתו לדובר הליכוד גיא לוי, והמשיך בשאלה שהקשתה על הדובר כמו עיסוי שוודי בגב. השניים ניהלו שיחה על ההתפרעות של האריתריאים בדרום תל־אביב בקלילות שהזכירה יותר מפגש בין חברים ותיקים מאשר משדר חדשות. (ריקלין: "אל תיבהל, זה להרמה". לוי בחיוך רחב: "אני אקח צעד אחורה, ואמשיך"). לא היה חסר הרבה כדי שיתחילו לתת אחד לשני צ'פחות על הגב או ידליקו סיגר. בכלל, הטון בתוכנית של ריקלין מאוד מבודח וזה ממש לא משנה מה הנושא, אפילו כשהוא מנסה להאשים במצב את אהוד ברק ובג"ץ זה נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מצחוק. מי אמר שאין תוכנית בידור בערוץ 14?
