כמו כל הסוגיות הנפיצות בישראל, קשה למצוא שני אנשים שיסכימו ביניהם על הסיבות בגינן חיים בישראל 27 אלף מבקשי מקלט בדרום תל־אביב. האם הם משפרי דיור, מהגרי עבודה, מסתננים, גנבי אופניים, אנסים בפוטנציה, עובדי מטבח מסורים או פליטים? תלוי את מי שואלים.
כמובן שהתשובה אינה מעידה רק על נטייתו הפוליטית ותפיסת עולמו של המשיב - בין אם הוא אזרח, עיתון, צייצן טוויטר או חבר כנסת - אלא גם על מדיניות ממשלתית ארוכת שנים וחסרת חוט שדרה הזולגת כלפי מטה אל הרחוב הישראלי.
שנים על גבי שנים שהמדיניות הממשלתית מזגזגת. מזגזגת בין היסטריה לגזענות, בין הקמת מתקן כליאה סהרורי ויקר להחריד לסגירתו, בין גירוש למדינה שלישית (רואנדה) לגירוש מרצון, בין מחויבות הומניטרית לבין התעלמות וטמינת הראש בחול, וכמובן בין ביבי אחד שחתם על הסכם גירוש למדינות אירופיות מול האו"ם לבין ביבי אחר שחזר בו מיידית. כך שישראל, בדרכה הייחודית, החליטה לנקוט בגישת "כל התשובות נכונות".
לצורך קיבוע היחס האדנותי והגזעני כלפי מי שנקלע על לא עוול בכפו לנסיבות חייו הם מכונים "מסתננים". הגדרה המצדיקה הימנעות מהסדרת מעמדם. הרבה יותר משתלם למדינה להטיל את הטיפול באומללותם בידיהם של עמותות אזרחיות הכורעות תחת נטל המצוקה מאשר לממן עבורם שירותים סוציאליים ולתרום לאפשרות פרנסתם העשויה, שומו שמיים, לתרום לפיזורם בכל רחבי הארץ וליציאתם מהגטו של התחנה המרכזית בתל־אביב.
ומצד שני, גם אם ישראל הכירה בפחות ממחצית האחוז ממבקשי המקלט האריתריאים בישראל כ"כפליטים" - לעומת 90 אחוז בממוצע במדינות אחרות בעולם - היא בכל זאת מצייתת לאמנת האו"ם הקובעת ש"שום מדינה החברה באמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט, בשום צורה שהיא, אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה", ונוקטת בגישת פרווה של "אי־הרחקה". כלומר, ישראל בהחלט מכירה בסכנת החיים הנשקפת להם במולדתם.
באופן מעניין, את אותה התנהגות דו־פרצופית אפשר לראות בבהירות גם כעת, בזמן שישראל עדיין מתאוששת מההבנה המטלטלת שזעם עצור ואלימות כלפי השלטון יכולים להתפרץ לא רק בקרב המיעוט הערבי, הדרוזי או עולי אתיופיה, אלא גם בקרב מי שאמורים היו להודות לנו השכם וערב על היחס המקסים שהם מקבלים מאיתנו.
מבעד לתיאורי האלימות של המפגינים (פחות של המשטרה) שהובילו לאחת ההתפרעויות ה"מפתיעות" (הכתובת הייתה על הקיר) שנראו כאן, מעבר להסקת המסקנות המהירה ("אף אחד לא צריך להיות פה, לא תומכי המשטר ולא מתנגדיו") או למחול ההאשמות הרגיל (בג"צ אשם, השמאל אשם) מזדהרת לה שאלת תם די בסיסית: כיצד יכולה ישראל מצד אחד להכיר באכזריות המשטר האריתראי ומצד שני לכונן איתה יחסים דיפלומטיים קרובים? מה זה הדבר הזה?
התקשורת הישראלית שסיקרה את האירוע ומסקרת את השלכותיו כעת, מתעלמת לחלוטין מהסיבות לזעם שחש המיעוט האריתראי מול ההזנחה רבת השנים ומההיתר השערורייתי שמעניקה ישראל לשליחי המשטר לרדוף את מתנגדיו, לגייס כספים ולקיים אירועי תרבות ושופוני למען איסאייס אפוורקי - דיקטטור השולט בה שלטון ללא מיצרים כבר 30 שנה. איך ייתכן שמדינת ישראל מתייחסת למתנגדי המשטר ולתומכי המשטר, כאילו המאבק ביניהם נסוב על טעמה של כוסברה? האם צריך להזכיר שוב שמדובר במאבק בין פליטים שנסו על נפשם לבין שגרירי שלטון בלהות? האם אפשר להעלות על הדעת פליטים יהודים שהיו עוברים בשתיקה על אירוע שופוני למען הילולת אנטישמיות נחמדה לעת ערב?
אמנם ב־2012 כבר דיווחה ארצות־הברית שלישראל יש בסיסים צבאיים, תחנת האזנה ומעגנים בים באדום, כנראה כחלק מאיזה שושו כללי שאין לומר את שמו מול איראן, ואריתריאה כידוע היא גם אחת משתי המדינות היחידות באפריקה (השנייה היא קמרון) שבדיוק כמו סמוטריץ' אינה מכירה בעם פלסטיני; אבל האם העובדה ש"מישהו שלח לנו מתנות קטנות" מספיקה על מנת להכשיר יחס לבבי אל מדינה שלא מתקיימות בה בחירות, שאין בה מערכת משפט או עיתונות חופשית ושכל האזרחים בה עשויים להיחטף לשירות צבאי או לעבודות כפייה ללא אפשרות יציאה? מדינה שזכויות האדם בה משתוות לקוריאה הצפונית?
שמות רבים מוצמדים לפליטים האריתריאים וסביר להניח שבעקבות השבוע האחרון יתווספו עוד כמה, אבל איך לעזאזל מכונה מדינה שלא מצליחה להבדיל יותר בין קורבנות לבין מקרבנים, בין שחור לבין לבן?
