קבלו סיפור שהיה באמת: לפני כמעט אלפיים שנים, בשנת 69 לספירה, עלה לשלטון ברומא קיסר בשם אספסיאנוס - וקיבל לידיו מעצמה בכאוס, חוסר יציבות פוליטי, משבר כלכלי נוראי, אלימות ברחובות ואדמה חרוכה שהשאירו קודמיו. זו הייתה אחת התקופות הקשות של האימפריה. האווירה הציבורית הייתה איומה. עבור הקיסר החדש זה היה אתגר גדול במיוחד. אספסיאנוס לא נחת על כיסאו כמקובל, כיורש עצר: הוא הגיע לשלטון כמי שמתחיל שושלת חדשה, חסר כל ייחוס מלכותי, ולכן - ללא הלגיטימיות של נסיך שממשיך את שלטון אביו. הוא היה חייב להוכיח שהוא ראוי להיות קיסר, ולעשות זאת בתנאי פתיחה קשים ביותר.
ואז, נודע לאספסיאנוס שבפרובינקיה קטנה ודי שולית בשם "יהודה" מתחולל בלגן שמתפתח לכדי מרד בשלטון הרומאי. חושיו הפוליטיים אמרו לו שזו בדיוק ההזדמנות שלה חיכה. מרידות היו עניין די שגרתי באימפריה הרומית, וכך גם דיכויין, אבל זו נפלה לידיו כפרי בשל - את המרד הזה הוא ידכא ביד ברזל, ואחר כך ימנף אותו בקמפיין שטרם נראה כמותו בכל רחבי האימפריה. כך יבנה לעצמו תדמית של ווינר, ויזכה ללגיטימיות שכה נחוצה לו.
הציבור היהודי בפרובינקיית יהודה עשה הכל כדי לספק לאספסיאנוס את ההזדמנות לסצנת המנהיגות שבה חשק. כבר בשנת 66 לספירה, שלוש שנים לפני תחילת הקדנציה שלו, החלו מאבקים בין קנאים יהודים שדחפו למרד אלים נגד השלטון הרומאי, לבין ציבור יהודי מתון. היה שם המון דם רע שנבע מתפיסות משיחיות של הקיצונים ומפערים כלכליים משמעותיים. מהר מאוד זה התגלגל לאלימות. כנופיות שזכו לכינוי "סיקריים" על שם הפגיון המעוגל שבו השתמשו (בלטינית - Sica) זרעו בהלה ברחובות ירושלים. אי־השקט שיצרו בכל רחבי הפרובינקיה הגיע לשיא במגה פיגוע שהימם את הציבור ואת המנהיגות כאחד: הם העלו באש את ארכיון שטרי החוב שבירושלים. בארכיון הזה שכבו הרישומים על כל ההלוואות שניתנו באזור, והשמדתם הייתה לא פחות מקטסטרופה כלכלית. מאותו רגע איש לא ידע מי חייב, כמה חייב ולמי חייב. נסו לדמיין מצב שבו כל שרתי המחשבים של המערכת הבנקאית נשרפים בלי גיבוי שמתעד את מצב היתרות והחובות - וזה, פחות או יותר, יתאר לכם את עומק המשבר הכלכלי שאליו הובילו הקיצונים.
מכאן המצב הידרדר במהירות. יוקר מחיה בלתי נסבל, רציחות שהמשטרה לא הצליחה למנוע ומתח מעצים בתוך הציבור היהודי הובילו למלחמת אחים. זה בדיוק מה שאספסיאנוס היה צריך. יועציו לחשו לו שזה הזמן להפוך את המרד ביהודה להזדמנות פוליטית. בירושלים שוכן בית המקדש של היהודים, והוא הוא המקום שעליו שומר מכל משמר האלוהים שלהם. אם רק יצליח להראות לעמו שהוא יותר חזק מאלוהי היהודים, יוכל למנף את הניצחון לתמיכה ציבורית שכל כך חסרה לו.
המלחמות בעת העתיקה היו תמיד בין אלים: אלוהים שלנו נגד אלוהים שלהם. יופיטר נגד יהוה. הצד שינצח הוא זה שהאלוהים שלו חזק יותר. את זה הבין הקיסר הטרי. הוא חתר לתמונת ניצחון עם מסר פשוט: אני הוא זה שכבש את ביתו של אלוהי היהודים. בחודש אוגוסט שנת 70 לספירה סידר לו בנו טיטוס את ה"פוטו־אופ", והחריב את בית המקדש.
הנמשל הוא על אחריות הקורא בלבד.
משה פרל הוא מנהל המכון לבנקאות ותיווך פיננסי ע"ש ויקי וג'וזף ספרא באוניברסיטת תל־אביב