ערב־הסעודית היא היהלום שבכתר. זה לא ברור שהסכם השלום איתה בפתח, אבל זה ברור לחלוטין שמשהו קורה שם, ופשרה בתחום החקיקה נועדה לשרת את המסלול הסעודי. הצעדים הראשונים כבר מתממשים. אלה לא רק השמיים הפתוחים שהוענקו לישראל בלי שיהיה צורך להכריז על התקדמות כלשהי במסלול הפלסטיני. אלה גם המפגשים שכבר מתקיימים ברמות שונות, ושעל אחד מהם יהיה דיווח בעוד ימים אחדים.
נורמליזציה עם ערב־הסעודית היא גם חבל הירידה מהעץ של הגורמים המתונים בקואליציה. נכון, זו הקואליציה החשוכה ביותר בתולדות המדינה. אבל לא כל חברי הקואליציה שייכים לאגף החשוך. ייתכן שכוחם של המתונים דל. הרי אנחנו חשופים בעיקר להתבטאויות מעוררות אימה של דוד אמסלם, יצחק פינדרוס וטלי גוטליב, וליוזמות לפגיעה בתקשורת מתוצרת שלמה קרעי. אבל יש גם קולות אחרים.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה אמור להיות המבוגר האחראי. כן לרפורמה. אבל לא זו שהובילו יריב לוין ושמחה רוטמן, שגרמה להשמדת ערך עצמית חסרת תקדים. דא עקא, שלפחות עד עכשיו ידם של הקיצוניים הייתה על העליונה. בדקות האחרונות שלפני ההצבעה על ניפוץ עילת הסבירות הם התנגדו לכל שינוי, ולוּ הקל שבקלים, למרות תחינותיו של יואב גלנט, שהתריע, ובצדק, על פגיעה בביטחון. כן, יריב לוין ואיתמר בן גביר רמסו את כל הצמרת הביטחונית, שהזהירה מפני הפגיעה בביטחון, בגלל תופעת "הפסקת ההתנדבות", שהלכה והתרחבה.
עכשיו נכנסת ערב־הסעודית למפת המהלכים והאינטרסים. כדי לקדם את הנורמליזציה איתה יהיה צורך בפשרה בנושא המשפטי.
הפשרה שאולי, רק אולי, מתגבשת בבית הנשיא, היא לא פועל יוצא של התפכחות מצד נתניהו. וגם לא של המחאה. זו גם ערב־הסעודית. היא תשרת את המחאה בעצירת החקיקה. זה לא שמוחמד בן־סלמן מגלה עניין בוועדה לבחירת שופטים. אבל הממשל האמריקאי מתעניין. מבחינתו, מדובר בעסקת חבילה שתועיל לכל המעורבים. ראשית, ג'ו ביידן זקוק להישג משמעותי לקראת המרוץ לבית הלבן. לא מדובר רק בהישג פורמלי, אלא גם בהישג כלכלי. הרי הסכם בין וושינגטון לריאד ישפיע על מחירי האנרגיה. שנית, לצורך העברת הסכם בקונגרס זקוק נשיא ארה"ב לתמיכת חלק מהרפובליקנים. מי יכול לספק אותם? נתניהו. הוא זה שאמור למכור להם את ההסכם שיתגבש, אם אכן יתגבש, עם ערב־הסעודית. שלישית, נורמליזציה עם ערב־הסעודית תביא בעצם לסיום הסכסוך עם מדינות ערב. נכון, אלג'יריה ולוב לא יהיו חלק מחבילת השלום. אבל ערב־הסעודית היא מנהיגת העולם הערבי.
הרווח הגדול ביותר יהיה כמובן לנתניהו. הנה, האיש שחתם על הסכמי אברהם ישלים את החבילה עם ערב־הסעודית. צריך להודות שפה ושם כבר יש קולות של רתיעה, דווקא מכיוון השמאל. הרי שמענו את הקולות הללו גם בימים שלאחר ההכרזה על הסכמי אברהם. על מה ההתלהבות? שאלו אז. הרי לא מדובר במשטרים דמוקרטיים. מדובר באותם אנשים שמוכנים לשלם כמעט כל מחיר עבור הסכם עם הפלסטינים, שנמצאים הרחק מאחור במדד הדמוקרטיה.
הרתיעה היא בגלל שמדובר בנתניהו. זו רתיעה אווילית וקנטרנית. נכון שהסכם כזה יחזק את מעמדו של מנהיג הליכוד. אז מה? אם בזכות נורמליזציה עם ערב־הסעודית תיעצר החקיקה הדורסנית, אז צריך לברך על כך. ואם יהיה שלום עם ערב־הסעודית, אז בוודאי ובוודאי שצריך לברך על כך. ואם היחסים עם ארה"ב ישתפרו – אז תהיה עוד סיבה לברכה.
אבל מה עם הפלסטינים? זו השאלה הקבועה. הם יישארו בחצר האחורית, בעיקר משום שההנהגה שלהם, הנוכחית כמו קודמותיה, עשתה את כל הטעויות האפשריות. היא תמיד אמרה לא. הסכם עם ערב־הסעודית יכלול, מן הסתם, גם תנאים מסוימים בהקשר הפלסטיני. מוקדם לדעת מה ייכלל בחבילה. לפי אחד הדיווחים, מדובר גם בהעברת חלק משטחי C לשליטה פלסטינית. זה לא משהו שצריך להבהיל את ישראל. הרי אם זה יהיה אחד התנאים, אז מדובר בשטח שממילא אמור לעבור לפלסטינים לפי חזון המאה של דונלד טראמפ. ואם ההסכם יכלול גם עצירה או האטה של הבנייה בשטחים – זו תהיה עוד סיבה לברכה. אם אנחנו לא מסוגלים לעצור את הדהירה למציאות דו־לאומית, אולי האמריקאים יעזרו לנו לרדת מהסוס.
אין עדיין פרטים על הפשרה שמתגבשת, אבל אהוד ברק ובוגי יעלון כבר הודיעו שהם נגד. בדיוק כמו בן גביר וסמוטריץ’, שיתנגדו גם להסכם עם סעודיה, בהנחה שהוא יכלול תנאים מסוימים בהקשר הפלסטיני. ואם הם יפרשו מהקואליציה, זו תהיה עוד התפתחות שראויה לברכה. השאלה הגדולה תהיה האם מפלגות האופוזיציה יעניקו לנתניהו חבל הצלה. למרות כל ההצהרות שהושמעו עד היום נגד כל רעיון של שיתוף פעולה עם נתניהו, לא מדובר בו. מדובר באינטרסים לאומיים. האופוזיציה, או חלק ממנה, צריכה לעשות מה שטוב למדינה, גם אם זה טוב לנתניהו.
רתיעה בגלל שמדובר בנתניהו זו רתיעה אווילית וקנטרנית. נכון שהסכם כזה יחזק את מעמדו של מנהיג הליכוד. אז מה? אם בזכות נורמליזציה עם ערב־הסעודית תיעצר החקיקה הדורסנית, צריך לברך על כך
