חאד הדימויים האהובים על הנשיא אהרן ברק הוא ש"בית המשפט הוא כמו שעון מקולקל. צריך שמישהו ידפוק עליו כדי שילך". ברק עשה בו שימוש כדי להסביר שבית המשפט לא יוזם את הדברים שבהם הוא עוסק, כמו שטוענים מבקריו, אלא תלוי באלה שפונים אליו. אף שזה לא מדויק (בית המשפט יודע היטב כיצד להמריץ עותרים לפנות אליו בעניינים שהוא מבקש לקדם ואיך לא), הדימוי מבוסס בצדק על העובדה ששאלת הזמנים היא חלק חשוב, לעתים החשוב ביותר, מהמשחק המשפטי. מי שגורם למחוגים להתחיל לנוע וקובע את לוחות הזמנים מקבל יתרון ניכר על מי שנגרר אחריו. וזה בדיוק מה שקורה בימים האחרונים. השעונים השונים שהחלו לתקתק גורמים לכל המעורבים ברפורמה המשפטית לשחק לפיהם.
השעון הראשון שהופעל הוא שעון הפרישה של הנשיאה אסתר חיות. החל מהבוקר נותרו לנשיאה רק 18 ימי עבודה עד לפרישתה, ובהקשר הזה יש להבין את הפינג פונג האחרון בין היועמ"שית לבין שר המשפטים בנוגע לעתירות בנושא אי־כינוס הוועדה לבחירת שופטים. נדמה ששר המשפטים ביקש לעשות הכל כדי שהנשיאה לא תדון בעתירות. אתמול הוא זכה לניצחון כשהדיון נדחה מיום חמישי הקרוב ל־19 בחודש. לא שהייתה ברירה אחרת לבית המשפט. היועצת הציגה את עמדת השר בצורה כה בעייתית עד שהיו חייבים להעניק לו זמן נוסף לטובת ייצוג עצמאי. טעות טקטית נוספת של היועמ"שית שנובעת מהעמדה הקיצונית שהיא בחרה להתבצר בה בכל הקשור לרפורמה.
התקתוק הרם מכולם נשמע מהשעון שמכוון לתחילת דיון 15 השופטים בביטול התיקון לחוק יסוד: השפיטה ביום שלישי הבא. עם מעט הגזמה ניתן לומר שמדובר בשעון יום הדין. שעון שעלול להפעיל פצצה שקשה לאמוד את נזקיה לוּ יחליט בג"ץ לבטל חוק יסוד. זה לא יהיה משבר חוקתי אלא כאוס חוקתי. התקתוק הזה שגורם חרדה לאנשים רבים, ובראשם נשיא המדינה, מאיץ את נסיונות הפשרה בתקווה שהם ימנעו את קיום הדיון ברגע האחרון.
כפי שכתבנו בעיתון זה ב־18 באוגוסט, הושגו כבר הסכמות למנות את השופט יצחק עמית לנשיא העליון תמורת קביעת מנגנונים שיסייעו למתן את השפעתו ויהפכו אותו לראשון בין שווים ולא יותר. בין השאר סוכם שההרכבים ייקבעו בצורה רנדומלית על ידי תוכנת מחשב, כפי שנעשה במדינות רבות. גם שופטים תורנים ייקבעו בצורה זו על פי זמינותם וכך גם השופטים שיצטרפו אליהם. במקביל ממשיכים לדון ברעיונות נוספים בנוגע לסמכות הנשיא להרחיב הרכב ולקבוע דיון נוסף. העובדה שנותרו רק עוד ארבעה ימי עבודה עד לתחילת דיון ה־15 מחייבת להגיע לשורה התחתונה עכשיו.
מה שמקשה על הגעה לפשרות הוא שעון הכנסת. מטבעו כשעון העצר של החקיקה הוא מתנהל בכבדות. מאחר ובין הצדדים שדנים בפשרות פעורה תהום של חוסר אמון, יש מי שמבקש לעגן את כל הפשרות הנרקמות בחוקים (ואף בחוקי יסוד). אלא שזה יכול לקרות רק בתום הפגרה ב־16 באוקטובר, בדיוק בבוקר שבו פורשת הנשיאה חיות. החשש הוא שמובילי הרפורמה יתקדמו עם הפשרות רק כדי למסמס את העתירות, ואז כשיגיע זמן התשלום עם פתיחת המושב, יחזרו בהם.
זו הבעיה. מחוגי השעונים השונים לא נעים באותו קצב ולא ברור אם גם לאותו כיוון. נדרשים אמון ורצון טוב של כל המעורבים - שר המשפטים, היועמ"שית, שופטי העליון ועוד - כדי להצליח להתנהל בין כל השעונים. אלא שאחרי שמונת החודשים האחרונים, אלה בדיוק המצרכים שחסרים למי שמתיימר להוביל אותנו. זה וזמן.
