בסיס המשיכה העתיקה של יוצרים ויוצרות לאחורי הקלעים של עולם הרפואה נעוץ באחת השאיפות הגדולות של האמנות: לגעת בחיים ובמוות. במקרה של "מנתחים", סדרת דוקו של הבמאית המצוינת עידית אברהמי, הגברים והאישה שמתייצבים מול המצלמה נתפסים בתור לא פחות מהזרוע האין־סופית של אלוהים. כמו שאפשר לנחש, זה לא המשא שהכי קל להסתובב איתו על פני האדמה.
מבין הסוגים השונים של סדרות בנושא, "מנתחים" משתייכת לז'אנר שמתיימר להיות סטרילי כמו החדר שבו פרופ' רחלי גרוסמן עומלת במשך שעות כדי להסיר גידול מראשו של פציינט. לא צריך את הדמיון של ז'ול ורן כדי לתאר סדרה כזאת בערוץ מסחרי: או שהיא הייתה הרבה יותר סנטימנטלית וסוחטת דמעות או שפשוט לא הייתה קיימת, כי אנחנו רחוקים מאוד מהימים של "איכילוב" ברשת ו"המתמחים" בקשת. אגב, אם ה"רפורמה" של שר התקשורת בתחום הטלוויזיה תתממש, הסיכוי לראות תוכן כזה מחוץ לשידור הציבורי (וגם זה בהנחה שיישאר ממנו משהו) הופך מאפסי למצחיק מאוד.
זה לא אומר ש"מנתחים" ממצה את מלוא הפוטנציאל. למשל הבחירה להתמקד בכל פרק בדמות אחת לא תמיד משתלמת: כדי לסחוב פרקים באורך של יותר מ־40 דקות נטו, הגיבורים חייבים להיות בדיוק מה שמפריד בין "האנטומיה של גריי" לבין המציאות. בשני הפרקים הראשונים סיפורי תקרת הזכוכית של פרופ' גרוסמן וד"ר עבד אבו גנים נתקלים בעצמם בתקרת זכוכית, שהיא לחלוטין אופיינית למי שרגילים להסתייע בפנסים בעבודתם אבל פחות מיומנים בהימצאות תחת אור הזרקורים. ייתכן שפורמט אחר, העוקב אחר כמה דמויות במקביל, היה מספק רמה דומה של תובנות מחכימות לצד חוויית צפייה יותר מהודקת.
כמו כן גם במקום שבו הבימוי והעריכה אמורים לחולל את הקסם הדוקומנטרי, "מנתחים" לא מצליחה ללכת עד הסוף: הפרק הראשון משקף היטב את התלאות של פרופ' גרוסמן רק בשל היותה אישה (והיא גם היחידה בסדרה, שגם זה מלמד משהו), ואילו הפרק השני מתקשה להקיף את מלוא הקונפליקטים בדרכו של ד"ר אבו גנים, מומחה להשתלות ממוצא בדואי. הכוונה היא לא למסע האישי של ד"ר אבו גנים, אלא גם לפערים שהוא נדרש בעל כורחו לגשר עליהם: בין שמרנות דתית למדע; בין האלטרואיזם של תורמי כליות לדילמות שנוגעות לגזענות (היבט אקטואלי למדי כפי שהודגם רק לאחרונה); וגם בין הכוונות החיוביות לגילויים בוטים של פטרונות, כמו ההרצאה שמנהל המחלקה נושא באוזניו.
ולמרות הכל, "מנתחים" בוודאי עדיפה על האלטרנטיבות: שעשועון דליל באיי־קיו, ריאליטי־אוכל עתיר סוכר ושמן ומכונת הרעל של ינון מגל. האמת? בשביל להגיע למסקנה הזאת ממש לא צריך להיות מנתח מוח.
בקטנה
בתוכניתה של אילה חסון ב"כאן 11" התארח אמש יועץ התקשורת של שרת ההסברה כדי לשחזר את האירוע שבו גלית דיסטל אטבריאן חולצה מכנס בחירות ברעננה. מבלי לזלזל בחוויה שעבר, בלתי נתפס שדובר פוליטי יושב בתוכנית אקטואליה ומשמיץ את הסיקור העיתונאי של השרה, ולא המגישה ולא הפאנל טורחים לעמת אותו עם הכתבות הביקורתיות שפירסם מיכאל שמש ממש באותו ערוץ, שם עלו גם טענות ליחס מתעמר לכאורה של דיסטל אטבריאן כלפי הצוות שלה. לא רק שזאת פדיחה של שידור ציבורי, גם ברמה הקולגיאלית (נושא שחסון נוטה להתלונן עליו) זה לא משהו.
