דחיית מתווה הרצוג היא החמצה שמעידה טוב מכל דבר אחר על המשבר המנהיגותי של ישראל, שכן אף שמבחינת תוכנו המתווה הוא בעיקר פשרה שמקפיאה את המצב ודוחה את הקץ בשנה וחצי - יש בו גם יותר. למעשה, הבשורה הטמונה בו לא פחות משמעותית ממרכיבי הפשרה עצמה - אימוץ המתווה עשוי היה לסמן שינוי חיובי בכיוון התפתחותה של הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות: הכרה משותפת בכך שימי הפוליטיקה הלעומתית והמקטבת מצד אחד, ופוליטיקת החרם המוחלט מצד שני, אינם יכולים עוד. זה לא עובד.
אימוץ המתווה היה מפריך בצורה המוחשית ביותר את הטיעון של הימין הפופוליסטי, כאילו דמוקרטיה היא כמעט אך ורק שלטון הרוב. הנה, עובדה: לממשלה יש רוב על מלא בכנסת, אבל גם הרוב לא יכול לתפקד בלי הסכמה של האופוזיציה בנושאים מסויימים. והנה, במקביל, עוד עובדה: מחנה המרכז־שמאל צודק ברתיעה שלו מנתניהו, כל שכן על רקע המשפט שמתנהל מולו, אבל אם המטרה היא לנקות את המערכת ולייצב את המדינה, מוכרחים להודות שהחרם על נתניהו לא עובד. מאז 2019 ועד היום הוא עדיין עימנו, רק שבמקביל ישראל נמצאת בטלטלה שעלולה להידרדר גם לסכנה קיומית.
כל זה קורה בעיקר משום שהפוליטיקה שלנו הפכה מאומנות האפשרי לפוליטיקה דיסטופית, משני הצדדים. בכל צד מזהים את האחר כנמצא מעבר להרי החושך, בעוד שמה שפוליטיקה נורמלית אמורה לעשות הוא למצוא תוואי ביניים ליצירת חיים משותפים גם ללא הסכמות. דחיית המתווה חושפת סיטואציה מנהיגותית עלובה: לפי כל הסקרים רוב הציבור אינו מרוצה מהממשלה, ובלית ברירה היה מסתפק במתווה שלפחות יעניק שנה וחצי של רגיעה פנימית, ובכל זאת, הפוליטיקאים, שתלויים בציבור, מסרבים לו, בנימוקים שונים. מה שהם לא אומרים טמון בכך שהם מפחדים מהמהלך משום שהוא קשור גם באינטרסים אישיים, ובעיקר משום שהפוליטיקה בימינו לא ניזונה מהרוב הדומם - אלא מהמיעוט הקולני.
בהקשר זה אפשר לפנות להיסטוריה הלא רחוקה, שהציעה לנו מגוון מנהיגים שידעו לקבל החלטות נגד הבייס שלהם: בן־גוריון הסוציאליסט ויתר על זרם החינוך הסוציאליסטי כשהבין כי העליות הגדולות מביאות עימן יהודים שממילא לא חונכו על ברכי ברל כצנלסון, ומוטב להעביר את כולם בזרם הממלכתי, למרות ההתנגדות לכך בתנועת הפועלים. מנחם בגין העביר את הסכם השלום עם מצרים בניגוד לדעת בכירים בליכוד וחבריו מימי האצ"ל. באחד הרגעים המרגשים המצוטטים בפרוטוקול של ישיבת הממשלה שאישרה את הסכם אוסלו לפני 30 שנה, שאלה שולמית אלוני את יצחק רבין אם הכין תוכנית כדי ליחצן את ההסכם לציבור; רבין לא הבין את השאלה. הוא פשוט יציג את העקרונות שלו, הסביר. ועל האומץ של אריאל שרון להציע את תוכנית ההתנתקות ולפנות התנחלויות מרצועת עזה לאחר שבמשך שנים טיפח אותן - אין צורך להוסיף.
האחריות הראשית על ההחמצה הנוכחית רובצת על ראש הממשלה, אבל במקרה הנוכחי גם גנץ ולפיד היו צריכים לומר באומץ לקהל שלהם כי לעת הזו אין מתכון סביר יותר. נכון שהמתווה הוא לא פיתרון לבעיות יסוד אלא מוצא זמני מתסבוכת, ולכן תמיכה בו לא הייתה מעניקה לאף אחד מהמנהיגים את ההילה המנהיגותית הרצויה. אבל מנהיג אמיתי נבחן גם בהכרעות אפורות של ימי קטנות, בדיוק כפי שעשה יצחק שמיר כשהחליט להימנע מלהגיב לטילים של סאדם חוסיין ב־1991.
