מחאה 2023 היא התופעה הערכית, החברתית והפוליטית החשובה ביותר שהתפתחה בישראל בעשורים האחרונים. רק המחאה בלמה את המהפכה המשטרית. רק המחאה חסמה את הקיצוניות הלאומנית והדתית. המחאה היא הסכר היחיד שעומד אל מול הנחשול השחור של קנאות, שמאיים להטביע את המדינה היהודית־דמוקרטית. בה בשעה, המחאה גם מעוררת את ישראל הליברלית, מארגנת אותה, מגבשת אותה ומחדירה בה רוח לחימה. היא גורמת להמונים לצאת מתחום הנוחות של חייהם האישיים והמקצועיים ולעמוד שבוע אחר שבוע בכיכרות כשהם נושאים את דגל הלאום ושרים את המנון הלאום. היא מחברת מחדש מיליוני אזרחיות ואזרחים אל הציונות ואל הישראליות ואל הפטריוטיות הנאורה. לא הייתה תנועה חשובה ומרשימה יותר מאז קום המדינה. פעיליה ואוהדיה הם גיבורים ישראלים של המאה ה־21.
אבל בחודשים האחרונים דבר מה השתבש אצל זרם מסוים במחאה. מבלי שיצהירו על כך בפומבי, חלק ממנהיגיו אימצו מטרה רדיקלית והחלו לעשות שימוש באמצעים רדיקליים. המטרה: כבר לא עצירה של מהפכת לוין אלא הפלה של ממשלת נתניהו. האמצעים: כבר לא (רק) הפגנות המוניות שקטות ומרגשות, אלא הפעלה של מנופי כוח צבאיים. אימוץ של תפיסת עולם האומרת לא להידברות, לא לפשרה ולא להכרעת הרוב. הליכה עד הסוף עם האמת של שבט ישראלי אחד תוך נכונות להכניע את השבטים האחרים.
למען הסדר הטוב: האחריות על המתרחש מוטלת בראש ובראשונה על הקנאים, על שר המשפטים ועל ראש הממשלה. אסור היה למנות אדם קיצוני כלוין לתפקיד כה רגיש. אסור היה ליזום את ההשתלטות של הרשות המבצעת על הרשות השופטת. המתקפה של הימין הפופוליסטי על ערכי הליבה של מגילת העצמאות היא היא מקור הרע. אבל בבואם להגן על הטוב מפני הרע - על הטובים להישאר טובים. בבואם להגן על הדמוקרטיה - על הדמוקרטים להישאר דמוקרטים. ובבואם להציל את הממלכתיות - על הממלכתיים לנהוג בממלכתיות.
לא זה המצב היום. הרבבות המתאספים בקפלן מדי מוצאי שבת הם המרשימים בישראלים. האלפים המוחים בכל רחבי הארץ מזה שמונה חודשים הם החלוצים של העידן הנוכחי. אבל אותם מנהיגי מחאה שעלו על הנתיב הרדיקלי עשו טעות מרה: הניסיון שלהם לחולל מהפך פוליטי באמצעות פירוק של צבא העם איננו קביל בשום דמוקרטיה ליברלית. לא עובר. פשוט לא עובר. כך גם המשאלה של אחדים מהם שהרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ יניחו אקדח (סמלי) על שולחנו של ראש ממשלה.
חייבים להבחין: טייסים המתלבטים אם להתייצב לשירות מילואים בתנאים בלתי אפשריים ראויים לכל הערכה ואהדה. אבל רבי־אלופים ורבי־מרגלים לשעבר שמנסים למוטט את השלטון הנבחר באמצעות ניצול השפעתם על ארגונים צבאיים ומודיעיניים פועלים בניגוד לכל ערך של דמוקרטיה שהמחאה מדברת בשמו. הם פוגעים קשות במפעל ישראלי שאין יפה ממנו. השבוע הדברים הגיעו לשיא. נכון, היה זה לוין שחיבל במתווה הנשיא. סמוטריץ ובן גביר שוב הפילו אימה על נתניהו. אבל אחדים ממנהיגי המחאה שיתפו פעולה עם הקנאים כשדחו על הסף מתווה של הסכמה רחבה, שבפועל היה עוצר את המהפיכה המשטרית. בכך הם גם מנעו מהמחאה ניצחון מזהיר וגם הימרו באופן מופקר על עתידה של המדינה.
הגיעה השעה לעצור. והגיעה השעה לעשות חשבון נפש. לחשב מסלול מחדש. ביסודה המחאה היא תנועה דמוקרטית נפלאה שנועדה לבלום את המהפיכה המשטרית ואת הפיכתה של ישראל להונגריה. תפקידה אינו לכונן כאן משטר טורקי (ישן) שבו הממסד הבטחוני מייפה את כוחו של הממסד המשפטי להתעלם מרצון העם. על כן, כדי להציל את ישראל - המחאה צריכה להיות גם עוצמתית, גם קשובה וגם אחראית. עליה להיות תנועה כחול־לבן המושיטה יד לכל הזרמים המרכזיים בחברה הישראלית. בפרשת הדרכים הזאת, המחאה חייבת להיפרד מהרדיקליות ולחזור אל הליברליות, אל הממלכתיות ואל הכלל ישראליות. מה שישראל זקוקה לו היום יותר מכל הוא מחאה נכונה.
