להלן שני הדברים הכי חשובים שמכבי ת"א עשתה בשנים האחרונות: להחתים את לורנזו בראון; להצליח להשאיר את לורנזו בראון. זה לא דבר של מה בכך שאני מפרגן לכוכב של הקבוצה, כי את רוב קודמיו די לא סבלתי. אבל בראון הוא הדבר האמיתי. יש בו את הדברים הברורים מאליהם: הוא גבוה, טוב בהגנה, קולע סבבה מבחוץ, חודר מצוין. אבל כאלה יש מלוא החופן, כולל האיש לידו בקו האחורי. בעיניי, גאונותו של רכז נבחנת ביכולתו לפשט את המשחק עבור אחרים ולבחור תמיד את הפעולה הכי אפקטיבית בהתאם למצב נתון, ובכמה שפחות מאמץ. בקיצור, כל המהלכים שאין שום סיכוי שייכנסו לרשימת ההיי־לייטס השבועית כי הם משעממים למוות מרוב שהם מובנים מאליהם. אבל צריך להיות חכם נורא כדי לבצע אותם נכון, לגוון בין אפשרויות הסיום שלהם ולגרום להגנה לייבב מרוב תסכול. בראון גדול בקבלת ההחלטות הזאת.
ויש גם את עניין האגו, או היעדרו במקרה זה. ווייד בולדווין, שיש שיטענו כי דווקא הוא הכוכב של מכבי ת"א, לא היה יכול להגיע למעמדו בלי בראון. כמעט כל רכז דומיננטי אחר היה מחסל אותו כי הוא מהווה איום על מעמדו. הם היו מתעקשים להיות מובילי הכדור היחידים, עושים לו פרצופים על זריקות גרועות שלקח, מורידים לו בעקביות. בראון נתן לו לטעות, לגדול, ולהתחבר לאט־לאט לקבוצה, בסבלנות ובהכלה. שחקן גדול, אדם גדול.
(צילום: עוז מועלם)
ומה כל זה אומר על מכבי של השנה הבאה? המקטרגים יגידו שלא הוחתם שחקן פנים ברמה מספיק גבוהה כדי לחולל שינוי אמיתי. אז נכון, ברור שאחד כמו מירוטיץ' היה מאוד מועיל פה. מצד שני, הקבוצה כנראה עשתה שורה של חיזוקים קטנים. לתמיר בלאט, בשל גודלו, יש אולי כמה בעיות הגנתיות כרכז ראשון, אבל כמחליף לבראון ולבולדווין הגבוהים הוא מושלם. שחקני הפנים החדשים אולי לא הרבה יותר מוכשרים מקודמיהם, אבל כן יותר מנוסים מג'רל מרטין, שקרס ברגעי האמת. כשהיית כה קרוב לפיינל־פור, גם אם השתפרת בחמישה אחוז, זה משמעותי.
ומה שבעיקר חשוב זו ההמשכיות: הפעם כבר לא צריך חצי עונה עד שבולדווין יבין את תפקידו, בונזי קולסון יקבל ביטחון – וכולם יבינו איך להפעילו, ורומן סורקין יבהיר את מעמדו. בראון גם יגיע אחרי מנוחה ולא מפורק לגורמים כמו בשנה שעברה. כל אלה צריכים להבטיח מקום בצמרת כבר בשלב מוקדם. האם זה בטוח? ברור שלא. אבל הפעם יש סיבות לקוות.
