כבישים הם תת־מודע חברתי. מה שקורה שם מלמד על נורמות, מגמות ותהליכים. מרגישים את זה בפקקים ובדרכים המהירות. במעברי החציה ובמפרצים ליד בתי הספר. זה לא מפתיע, אם כן, שהשר ל"ביטחון לאומי" מורה לכאורה לנהג שלו לבצע עבירות תנועה (בעודו אוחז בגיליון הרשעות עשיר), או ששרת התחבורה (!) מצווה על הנהג שלה "תיסע!" למרות שהוא כמעט מתחנן שלא תגרום לו לדרוס עוברי אורח. גם זאת דרך להראות שנבחרי ציבור לא חייבים להיות מנותקים ממה שמתחולל סביבם.
הסרטון הביזארי של השבוע – והתחרות הייתה צמודה מהרגיל – הוא חלק מאותו סיפור. לפי כוכבי הילדים "רוי בוי" ו"מיכל הקטנה", הפריצה שלהם לאיילון כשהם רכובים על סוס נועדה "לעשות קצת שמח לעוברים ושבים בקליפ שהמסר שלו זה איחוד כי אחים אנחנו". השניים, כך נמסר, צילמו קליפ והחליטו להגיח לכביש הכי סואן במדינה כמין הפוגה "בין כל ההפגנות והמלחמות הפנימיות שמתקיימים (השגיאה במקור, ע"ש) באזור זה בת"א שבועות ארוכים".
מלבד המחשבה שגם הסוס המסכן שעליו השניים רכבו היה מנסח הודעה יותר אינטליגנטית, אין אלא להשתאות נוכח גילוי כה מרהיב של חשיבות עצמית לצד זלזול וביזוי בתחפושת נחותה של אלטרואיזם. סביר להניח ש"רוי בוי" ו"מיכל הקטנה" רצו "לעשות קצת שמח" כמו אלה שהיו מנויים על פלייבוי בשביל לקרוא את המאמרים. אבל נניח שמדובר בכוונה אותנטית: הניצול של בעל חיים בניגוד לשכל הישר ושל המרחב הציבורי בניגוד לחוק מלמדים, שהאנשים הכי חשובים בפרשה הם לא העוברים והשבים אלא "רוי בוי" ו"מיכל הקטנה". בשלב הבא אולי ייחשפו בדיקות רפואיות שיצביעו על הפרעות קצב בתשומת הלב.
אולם השימוש בעורק תנועה ראשי, מקום שבו גם ככה כל הסחת דעת היא עניין של חיים ומוות, מעיד גם על סדר עדיפויות מעוות לחלוטין. ואותו קשה שלא לייחס לתופעה גדולה אפילו יותר מהמגלומניה של כוכבי ילדים, והיא התפיסה הבינארית של הכביש בישראל: או מסע העצמה נרקיסיסטי או משימת הישרדות בעולם פוסט־אפוקליפטי. למעשה, לאור הביצועים של איתמר בן גביר ומירי רגב, אין סיבה שלא למנות את "רוי בוי" לשר לביטחון לאומי ואת "מיכל הקטנה" לשרת התחבורה. והסוס? נשיא בית המשפט העליון כמובן.
בקטנה
כתבות על עיתונאים ועיתונאיות שמשודרות במקום העבודה שלהם נוטות להיות מקור למבוכה ועודף חשיבות עצמית. כרמלה מנשה, לעומת זאת, הרבה יותר מראויה לכתבה המקיפה והמעניינת ששודרה עליה שלשום ב"חדשות הערב" של "כאן". כיאה למעמדה של מנשה, מי שראיינה אותה היא המגישה, מיכל רבינוביץ', ומלבד הערכה כנה היו שם גם סיפורים טובים ורגעים יפים. ובעיקר, הייתה זאת תזכורת שאפשר לסקר את הצבא מבלי לדברר אותו. את הכלל זה, שמנשה מיישמת כבר עשורים שלמים, יש כאלה שעדיין לא למדו.
