פעמיים במהלך כהונתו כשגריר ישראל בירדן הגיש עודד ערן, שהלך אתמול לעולמו אחרי תקופות חיים סוערות, את התפטרותו. הפעם הראשונה הייתה ארבעה ימים בלבד אחרי שנכנס לתפקיד, לפני שהספיק אפילו להגיש את כתב ההאמנה למלך חוסיין. ערן, תמיד ישיר ובוטה, שזכה לקהל מעריצים גדול ולא פחות לאויבים מרים, יצא מכליו כשגילה, בשיחת טלפון עם עיתונאית ישראלית (כן, כותבת שורות אלה) כי ראש הממשלה נתניהו נועד על אדמת ירדן עם המלך חוסיין ולא טרח להזמין את השגריר או ליידע אותו.
ערן ארז את המזוודות ורק שורה של מאמצי הרגעה הצליחה להחזיר אותו לתפקיד, עד שארז והתפטר פעם נוספת, בעקבות פרשת חיסולו של חאלד משעל במבצע שלא ניתן להגדירו אלא במילים "מיותר ואווילי". בסופו של מאמץ לא פשוט, ערן נרגע, והמלך חוסיין זימן אותו לסדרת שיחות אישיות בלשכתו, ומיהר להביע התפעלות מ"הבחור החכם והידען".
באותם ימים הגעתי לבסיס הממשל בגדה המערבית, להרצאה על ירדן. אחד החניכים משך את תשומת ליבי בשאלותיו הענייניות. כשסיפר על הסיורים שהוא יוצא אליהם עם אביו, בירושלים ובשטחי הגדה, החלטתי להכין עליו כתבה. רק עם הפרסום גיליתי, שהבחור המבריק הוא בנם של השגריר עודד ערן ורעייתו מיקי, כלכלנית בכירה בבנק ישראל.
אזכיר את דמותו יוצאת הדופן של עודד ערן כדיפלומט, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי ויועץ מיוחד שנקרא להעיף עין נוספת על דוחות פוליטיים וכלכליים. מוקד התעניינותו המרכזי חג מעל ירדן, אבל הרצאותיו, המלצותיו וייעוצו בנושאים הקשורים לממשל האמריקאי עוררו סקרנות גם במוסד ובקהיליית המודיעין.
ותמיד צץ עניין הפה שלוח הרסן: ערן לא טרח לשמור לעצמו את דעותיו והערכותיו. כך היה גם בשגרירות ישראל בוושינגטון כשכיהן כציר וניהל מאבקים בוטים נגד השגריר באותם הימים, משה ארד. בסופו של דבר, תקופת שירותו של ערן התקצרה, אבל המנכ"ל בירושלים הביע רצון שערן יחזור בו מהתפטרותו.
ואז קיבל את משרת המנהל הראשון של המכון למחקרי ביטחון לאומי. כשנרמז לו לפנות את הכיסא, הודיע לי שהוא "הולך הביתה, ודי". ניהלתי איתו שתי שיחות ארוכות לשכנעו להחזיק את תיק ירדן, לפרסם מאמרים ולהתראיין בתקשורת. כמעט עד ליום פטירתו, היה ערן פעיל, סקרן, מעורה, מנדב ניתוחים מרתקים. חלקם התקבלו, חלק אחר מעצותיו המנומקות זכו להתעלמות מוחלטת - בעוד הוא נהג להתחייב: "אתחשבן עם כולם".
