לא צריך יותר לנחש מה חושב ראש הממשלה - האם לציית או לא לציית לפסיקות בית המשפט העליון. גם אין מה לחזור לראיונותיו ברשתות הזרות ולחפש רמזים בדבריו. ברגע שצייץ מחדש את נאומו של אמיר אוחנה, נראה שנתניהו נקט עמדה או לפחות השאיר את הדברים באוויר, בדיוק כמו שהוא אוהב לעשות: לזגזג את עצמו לדעת. מעניין מתי הוא ישתף גם את נאומו של סמוטריץ' מאתמול בערב, שאיים - לא פחות ולא יותר - על נשיאת העליון שלא תעז לפסול חוק יסוד.
מפליא שנאומו של אוחנה עורר כאלו הדים. האם מישהו ציפה לנאום אחר מהאיש שכבר ביומו הראשון כשר המשפטים אמר בראיון שלא חייבים לקבל את החלטות בג"ץ? מה חשבנו שקרה בינתיים, שהאיש הציני, הבוטה, הנפוח מחשיבות עצמית - הפך את עורו? נאומו המביש שלשום בערב הפך אותו לאדם שאיבד את סמכותו, את הלגיטימיות שלו. כי זה מה שקורה למי שמאיים לא לכבד פסקי דין. הוא שינה את מעמדו בין רגע מיו"ר הכנסת למי שלכל היותר מייצג את הקואליציה.
מעניין היה לערוך סקר בין חברי הכנסת ולשמוע כמה מבין הח"כים אומרים שאוחנה מייצג אותם או מדבר בשמם - ספק אם היה לזה רוב. חלק בגלל עמדותיו והתבטאויותיו, אחרים בגלל סיבות אחרות. כל זה לא מפריע לאוחנה להמשיך ולשרת את אדונו, עכשיו בשליחת מסר לשופטי בית המשפט העליון, שבשבוע הבא אמורים להתכנס בהרכב מלא ולדון בעתירות נגד ביטול עילת הסבירות. "הכנסת לא תקבל בהכנעה את רמיסתה", אמר אוחנה את מה שאינו משתמע לשתי פנים.
כל מי שמנסה להמעיט במשמעות של המסר הזה, כאילו אוחנה לא התכוון להגיד שלא יצייתו לבית המשפט העליון, מומלץ לו לפשפש קצת בביוגרפיה של האיש שלא לוקח אחריות - סליחה, אשמה - גם כשהיא מרוחה לכל רוחב פרצופו. למשל, איך הוא התבטא כשר לביטחון הפנים על האסון במירון. "אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה", אמר. מיותר להגיד שעד היום הוא לא לקח על עצמו לא אחריות ולא אשמה.
אבל האירוע של השבוע הוא ההצעה שהגיעה מהקואליציה ויורטה (ע"י הקואליציה) עוד בטרם הונחה על השולחן.
ההצעה הגיעה בשמו של ראש הממשלה, וברגע שהתפרסמה הוא חזר בו. בינתיים התברר שהמשא ומתן בבית הנשיא היה דיסקרטי, ושהמסמך הגיע למחנה הממלכתי רק ביום ראשון. אפשר לנסות לנחש למי היה אינטרס לטרפד את ההצעה דרך הדלפתה. ובכל מקרה, אפשר להעלות שוב את השאלה שעולה כל פעם מחדש, עד כמה בכלל יכול נתניהו להיות פרטנר למשא ומתן כזה, כשמי ששולט בסיטואציה הוא יריב לוין.
במילים אחרות: השבוע, כמו בערב פיטוריו של גלנט; כמו בהצבעה על נציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים כשנתניהו רצה לבחור נציג אופוזיציה ולוין ובן גביר הפכו את עמדותיו; וכמו בהצבעה על עילת הסבירות, כשתוך כדי הצבעה גלנט דיבר עם לוין מעל ראשו של נתניהו - שוב הוכח מי פה ראש הממשלה. וזה שוב יריב לוין. נתניהו עם הגב לקיר. מצד אחד יש לו לחץ מתוך הליכוד ופיתוי ללכת עם לוין בגלל התיקים שלו, ומצד שני הוא חושש שהדרך הכוחנית שאותה מוביל לוין תתפוצץ לו בפרצוף.
וזה עוד לפני הציפיות האחרות שלו: הדחוף והקרוב ביותר הוא הביקור באמריקה. נתניהו יגיע בכל מקרה לעצרת האו"ם. השאלה, האם גם אז ביידן לא יזמין אותו לבית הלבן ויסתפק בשיחה צדדית קצרה באו"ם. ויש את הסיפור הסעודי, שמסלול משפטי כוחני עשוי לעצור אותו. והבג"צים, שלושה כאלה יש בקנה: בשבוע הבא עילת הסבירות, הוועדה לבחירת שופטים והחשוב מבחינתו ביותר - חוק הנבצרות.
יש לו ממה לחשוש. למשל, שבג"ץ יגיד שביטול עילת הסבירות לא תקף, או שחוק הנבצרות יחול רק מהכנסת הבאה. בינתיים הכל פה בוער: ירידה של 60% בהשקעות הזרות בישראל ברבעון הראשון של 2023, התהליכים בצבא, נחישות המחאה - והכל רק קצה הקרחון. המצב גרוע בכל הפרמטרים: הפנסיות נשחקות, השקל נחלש, יוקר המחיה מטפס, שוק ההון נשחק מול שוקי ההון בעולם. כל הפרמטרים המקרו־כלכליים על הפנים. גם שר האוצר הודה בפומבי שהמצב לא כפי שחשבנו. אז יכול להיות שנתניהו באמת היה שמח לעשות אקזיט מכל ההרפתקה הזאת שכפה עליו לוין, ולכן הוא בא עם הצעה לאופוזיציה.
נתניהו כבר הוכיח שאין לו בעיה לשנות את עמדתו ב־180 מעלות. הוא כבר מזמן לא במקום שאכפת לו מדעת הקהל. הפחדים שלו הרבה יותר מידיים ומוחשיים מהחשש איך הוא נתפס בציבור. זו הסיבה שלוין שוב ניצח. הליכוד מיהר להוציא הכחשה למתווה שהוצע, במחנה הממלכתי שם דווקא חשבו שיש על מה לדבר, הבינו ששוב מדובר באחיזת עיניים, ויש מי שכועסים שם על הנשיא: הרצוג היה צריך להפיל את האשמה על הקואליציה כי הם שוב השתמשו בו למצג שווא, אומר בכיר באופוזיציה. אז מה הוא עושה במקום זה? אומר שיש הזדמנות לפשרה וקורא שוב לצדדים לשבת.
לוין הוא הבכיר היחידי היום בליכוד, הם אומרים. הוא זה שמנהיג את חזית הסירוב, הוא זה שמכניס כל הזמן עיזים ובנקודות קריטיות, בגלוי או במסווה, מנסה ומצליח לפוצץ כל פתרון. ובכל מקרה, גם אם נתניהו היה רוצה לסיים עם האירוע, הוא מכיר בכך שלוין הוא דה־פאקטו שחקן וטו.
ובכל זאת, אפילו בנאומו השבוע גנץ לא שלל אפשרות לפשרה. הוא מאמין שהפוזיציה הזאת מאפשרת לו יחסים עם ציבור גדול, ושהסקרים מוכיחים את זה. ולמי ששכח שלפיד הוא עדיין ראש האופוזיציה ובעל המפלגה הגדולה, כדאי שישמע מה אמר השבוע לפיד למקורביו: אני רציתי 18 חודשי הקפאה מלכתחילה, עכשיו זה מופיע במתווה שלהם. אם זה כך, אז אחרי הבג"צים יש על מה לדבר. במילים אחרות: קודם בג"ץ, אחר כך מדברים.
