בהפגנות המחאה, ברחוב קפלן, הסתובב אדם עם שלט שעליו שתי מילים בלבד: "יהדות = גזענות". אחרים העדיפו להניף את דגלי פלסטין. הם היו מעטים. אבל בהחלט נוכחים. באירוע הכרזת הסרבנות בגימנסיה הרצליה העניין המרכזי לא היה המהפכה המשטרית. זה היה "הכיבוש". והמצעד עולה לפסגה.
"אני קורא לארצות־הברית לבצע הערכה מחדש של היחסים עם ישראל על כל המשתמע מזה", אמר אהוד אולמרט, מהקולות שנשמעים קצת יותר מדי במסגרת המחאה. ותמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד, עוד אחד שאחריתו מביישת את בחרותו, הצטרף לשונאי ישראל כדי להתעקש על כך שישראל משליטה משטר אפרטהייד. זו כמובן רשימה חלקית. אף אחד מהאירועים הללו לא מייצג את המחאה. אבל הנה, היא מידרדרת למקומות ההזויים ביותר. לא שנאה לממשלה, ושנאה היא בומרנג, אלא גם תמיכה ישירה ועקיפה בשונאי ישראל, שמבקשים להפסיק את הסיוע לישראל, שרואים בישראל מדינת אפרטהייד, שנאבקים נגד עצם זכות הקיום שלה.
שוליים? דברים שהוצאו מהקשרם? הלוואי. בכל מחנה יש גידולי פרא, ואין צורך להתרגש מדגל פלסטין או משלט אנטישמי, ככל שאכן מדובר בשוליים. אבל יש בעיה. משום שככל שהימים עוברים אנחנו כבר יודעים, ככל שאנחנו לא עיוורים, שקשה לכנות ראש מוסד לשעבר וראש ממשלה לשעבר גידולי פרא. הם לא. והם לגמרי לא לבד.
הנה, גם המנהיגה הבולטת ביותר של המחאה, פרופ' שקמה ברסלר, הצטרפה לחגיגה. "בשולחן של עשרה אנשים ונאצי אחד יושבים 11 נאצים", היא אמרה. היא לא פירטה למי בדיוק היא התכוונה. אבל היא דיברה נגד הפשרה שמנסה להשיג נשיא המדינה. מי בדיוק נאצי מסביב לשולחן? הרי גם שתי המפלגות המשיחיות־גזעניות לא ישבו מסביב לשום שולחן שבו התקיימו שיחות. להפך. הן השליכו אבנים מבחוץ. ברסלר אמרה גם ש"80 אחוז מהעם מוקיע את הגזענים והפשיסטים ומעוניין בהסכמה רחבה". מדויק. אז היכן אתם, ברסלר? הרי חלק מראשי המחאה הכריזו, בדיוק כמו בן גביר וסמוטריץ', שהם מתנגדים לכל פשרה. "אין פשרה על הדמוקרטיה" הוא מוטו מוביל, וגם מטופש, במסגרת המחאה. הרי מהותה של דמוקרטיה היא פשרה. במדינות המתוקנות אין נוסחה אחת ויחידה. האם משום כך נוקיע את כל המחאה?
אנחנו נמצאים בימים של שיח רעיל ומפלג. רק ביום חמישי בערב שמענו את האיומים המבחילים של השרה לענייני הסתה, גלית דיסטל, על נשיאת ביהמ"ש העליון. ועינינו רואות את השלטים "שמאלנים בוגדים". ואנחנו יודעים שתופעות כמו איציק זרקא ומשה מירון הן לא השוליים של הקואליציה. הרי יצחק פינדרוס, טלי גוטליב ודודי אמסלם הם המיקרופון של כל ביטוי מתועב. ואנחנו יודעים שכאשר לחלל האוויר נזרקת המילה "נאצים", זה כבר לא שיח ציבורי ולא ויכוח. זו מלחמת מילים של מי שמתעקשים להוביל אותנו למלחמת אחים.
ברסלר חזרה בה והתנצלה. וטוב שהתנצלה. משום שהיא הייתה אי של שפיות לעומת אולמרט ופרדו. וגם אם היו מכוונים אקדח לרקתה היא לא הייתה נושאת את דגל פלסטין. אבל בלי שהיא שמה לב, גם במחנה שלה יש יותר מדי גידולי פרא. היא צודקת, 80 אחוז מעוניינים בהסכמה. אבל קשה לומר שהמחאה מסייעת במשהו במסלול המייגע להשגת הסכמה. בדיוק להפך. המחאה הצודקת, מאוד צודקת, הצליחה לעצור את החקיקה. לעצור חלקית וזמנית, כי שום דבר עדיין לא נגמר. אבל שיכרון הכוח עלול לגרום לכך שלא יהיה צורך בקואליציה כדי לפגוע במחאה. המחאה עושה את זה לעצמה.
ככל שהמחאה מתונה ומכילה יותר – כך היא זוכה לתמיכה גדולה יותר. ככל שהיא מקצינה יותר – עם אפרטהייד, כיבוש ונאצים – כך היא תהיה בגודל של בל"ד. אז זהירות, ברסלר, זהירות. משום שבקצב הזה, ההקצנה תחסל את המחאה.
