בסוף נובמבר 2003 היה תמיר פרדו אחד האנשים הבכירים במוסד, במסלול ממנו כבר רואים באופק את הפסגה. מן הסתם הוא היה עסוק מהבוקר עד הלילה, בין השאר במשימה האישית שהטיל עליו ראש המוסד, מאיר דגן: "תיקח את הסוגיה האיראנית ותנסה לגבש תוכנית" ("עובדה", 2018). כנראה שהאזנה לשירים ברדיו לא הייתה חלק מסדר יומו העמוס של פרדו, וכך יצא שאולי פיספס את הבשורה המרנינה: שיר חדש לאהוד בנאי, "גבולות" שמו. הוא עוסק באדם "לא כל כך צעיר, יותר מחמישים", כמו גילה של מדינת ישראל. בפזמון, שנעטף בצלילים מזרח תיכוניים ובקולות רקע של שני זמרים פלסטיניים, בנאי שר: "ביני ובינך/בינינו לבינם/בין חושך לאור/בין יבשה לים/בין קודש לחול/בין המתוק למר/בלי גבול/אין גבול/לשום דבר".
20 שנה לאחר מכן, פרדו הוא כבר "לשעבר" שפיקד על המוסד, שאותו הגדיר "ארגון פשע עם רישיון", והוא מגייס בעקיפין את בנאי למאבק על עתיד המדינה ודמותה המוסרית: "מדינה ללא גבול פיזי היא מדינה ללא גבולות", אמר לסוכנות AP בראיון שבו העז להשתמש במילת האל"ף, "אפרטהייד", כדי לתאר את השלטון הישראלי על מיליוני פלסטינים. מאז, למרות המתקפות מימין וצקצוקי ה"עכשיו באים?" משמאל, פרדו לא חזר בו: לא ממילת האל"ף ולא ממתיחת הקו בין עוול שנולד הרבה לפני איתמר בן גביר ובטח לפני שהצליח לשים רגל בקודש הקודשים, לבין האיום שמתרגש לשיטתו על הדמוקרטיה בתוך הקו הירוק. וממילא, את הטלטלה שמתרחשת בישראל ומעבר לים כשמישהו עם הרזומה של פרדו נוקב במילת האל"ף, אי־אפשר להסיג לאחור.
וטוב שכך. גם אם פרדו היה בשפיץ של המערכת בזמן שישראל העמיקה את ההתמכרות להדחקה וסייע בהפיכת הכיבוש לבלתי מנוצח, אין לאף אחד שמתחלחל מהסיטואציה שנוצרה את הלוקסוס לדחות אותו בתור פרטנר. גם ההשוואה בינו לבין ראשי שב"כ וקציני צבא מתפכחים אולי מובנת, אך גם לוקה מבחינה טכנית, כלומר בהנחה שלא מתכחשים לעובדה שלמדינת ישראל ישנן דאגות ביטחוניות שאינן קשורות לשליטה על עם אחר. פרדו כנראה לא ביצע את עבודתו אך ורק מסיבות אידיאליסטיות (כי הוא בן אדם ולא קריקטורה), אבל גם למתנגדי הכיבוש רווח שהוא הצטיין במלאכה שהייתה נדרשת אפילו בזמני שלום.
אבל עכשיו, אחרי שבחר בצד שאומר "אפרטהייד" בקול רם, פרדו צריך לומר עוד כמה דברים כהווייתם: גם אם התוכנית לשינוי המשטר תיגנז מחר, ואפילו אם הכאוס והרעש תחת השלטון הפופוליסטי של בנימין נתניהו יוביל לקואליציה מתונה יותר, אנשים כמו בני גנץ ויאיר לפיד לא רוצים וממילא מסוגלים לשנות את המצב אותו פרדו ממצב כאיום אסטרטגי. הם לא אומרים את מילת הכ"ף (בניגוד לאריק שרון), אז בטח שהם לא יגידו את מילת האל"ף. המרכז קיצוני, שפיתח מומחיות בהלכות ללכת עם ולהרגיש בלי, ישמור שכך יהיה.
פרדו, שגילה אחריות ואומץ, צריך לציין עוד כמה עובדות כואבות, ובראשן זאת: כל עוד לא תקום תנועה דרמטית שתתלכד מאחורי המסר החשוב שלו, כל השינויים יהיו קוסמטיים ואסתטיים. ישראל תישאר מדינה ללא גבול וללא גבולות.