"שפאצים". בואו ניסגר על שפאצים. לא, אולי בעצם "נאציף", זה מתנגן יותר טוב. יודעים מה? אולי עדיף לשמור על ריחוק מצלולי: נקרא לזה "קזאבובו". כן, ככה נוכל לדבר על דברים ואף אחד לא ייעלב.
הסערה הגדולה סביב דבריה של שקמה ברסלר מעלה שוב לסדר היום את הסוגיה הנושנה: מתי, איך ובאילו נסיבות, אם בכלל, מותר להזכיר בקול רם את המילה ההיא שמתארת את האנשים ההם שביצעו את הזוועות הגדולות בתולדות האנושות, ובתולדות העם היהודי בפרט.
מבלי להתייחס לגוף הדברים של ברסלר עצמה - שנאמרו, יש להודות, לא באופן המתוחכם ביותר שניתן לדמיין - נשאלת השאלה: איך אנחנו, אזרחיות ואזרחי המדינה והעולם, אמורים להפנים לקחים ממאורעות היסטוריים, לייצר בסיס של ידע והקשרים, ובאופן כללי ללמוד משהו מהעבר, אם בכל פעם שמישהו מעז לומר משהו שמזכיר את, אתם יודעים, ההיסטוריה, מיד מתעורר עליו מנגנון פבלובי מבוהל וזועק: "שלא תעז להזכיר את ההיסטוריה!"
זיכרון השואה וכבוד הניצולים הם מהיסודות החשובים והעקרוניים של קיומנו כחברה. ולא רק של קיומנו: השואה היא כנראה מסד הנתונים המקיף, העדכני והנגיש ביותר שיש לעולם על השחתה והסתאבות של חברה, שמובילה לרוע צרוף ולייסוד תעשיית מוות בהיקפים בלתי נתפסים. זה לא קרה בתנ"ך ולא אצל ג'ינגס חאן; זה קרה בעולם מודרני, עם מצלמות ומכוניות וחליפות ומסיבות ויחסים דיפלומטיים. זה קרה במקום שבו כל אחד מאיתנו, עם ממש קצת מעוף, יכול לדמיין את עצמו, לשאול את עצמו מה הוא או היא היו עושים. וכאן בדיוק חשיבותו של הזיכרון הזה: זו לא אנדרטה מאובקת, זו נורת אזהרה מהבהבת בעוצמה של פצצת מימן.
אבל איך אפשר להתייחס לזיכרון השואה אם כל שיח על השואה בהקשרים מודרניים מתויג מיד כפגיעה בזיכרון השואה?
מתי מותר לומר: היי, האירוע הזה מזכיר קצת את האירוע ההוא, והאירוע ההוא היה חלק משרשרת אירועים שהולידו דבר נורא, אז אולי כדאי שנשים לב? אילו מילים מותר להגיד בקול רם: אם נגיד באו להפגנה 1,933 אנשים בדיוק, זה בסדר לציין את זה? ובכלל, מותר לציין שמישהו אומר ועושה דברים גזעניים? הרי גם אז, בגרמניה, הם היו גזענים. אולי גם זו זילות הזיכרון? אסור להשוות!
רבותיי, ההיסטוריה לא חוזרת. פשוט לא. מי שמתבונן בעולם כאובייקט השבוי בלופ נצחי של שלושה נרטיבים בסיסיים בווריאציות משתנות, כמו כל הסדרות בנטפליקס, לא באמת מתבונן בעולם. בנסיבות המאוד ייחודיות ובמשתנים הנורא ספציפיים שאיפשרו לכל אירוע בהיסטוריה להתרחש. למארי אנטואנט לא היה טיקטוק. נבוכדנאצר לא התמודד עם תרבות הביטול. גרמניה הנאצית של המחצית הראשונה של המאה ה־20 לא תחזור, כי המחצית הראשונה של המאה ה־20 לא תחזור. אבל מותר, וחשוב, והכרחי, להסתכל אחורה כדי להשכיל, להתפתח ולמנוע זוועות חדשות. בוודאי כאלה שאנחנו עלולים להיות שותפים להן.
אז בואו נגיד "קזאבובו". בכל פעם שתרצו לדבר על משהו שקרה אז, בהקשר של משהו שקורה היום, פשוט אמרו: ההתבטאות המופרעת והמסוכנת הזאת של איש הציבור הזה? וואלה, היא קצת מעוררת תחושת קזאבובו. חמוד כזה, מי ייעלב?
איך אפשר להתייחס לזיכרון השואה אם כל שיח על השואה בהקשרים מודרניים מתויג מיד כפגיעה בזיכרון השואה?
