צפירת ארגעה ראשונה.
לפני 15 שופטי בית המשפט העליון שלנו עומדות שלוש אפשרויות: לקבוע שאין להם סמכות לפסול חוק יסוד ולדחות את העתירות; לקבוע שיש להם סמכות כזו, אבל תיקון הסבירות אינו חמור דיו באופן שמצדיק שימוש בסמכות זו, ומכאן לדחות את העתירות; או לקבוע שיש להם סמכות לפסול חוק יסוד ושתיקון הסבירות מצדיק שימוש בסמכות זו, ועל בסיס זה לבטל את התיקון לחוק היסוד.
גם אם יהיה רוב שופטים לאפשרות השלישית, דבר שאינו סביר, עדיין אין שום משמעות אופרטיבית לפסיקה. שופטי העליון לא צפויים לשלוח את אנשי משמר בתי המשפט להיכנס לכל הספריות המשפטיות ולתלוש את דפי חוק היסוד מכל ספרי החוקים שקיימים. הם גם לא יורו לאחראי המחשוב הממשלתי למחוק את קבצי החוק מהאתרים שהוא מוצג בהם. בעתיד הנראה לעין, לא יקרה דבר. אפשר להירגע ולהסדיר נשימות.
המשמעות האופרטיבית תבוא, אם תבוא, רק במסגרת עתירות עתידיות. למשל, אם הממשלה תחליט לעשות פעולה ותוגש עתירה בגין חוסר סבירותה. היה והעליון יחליט לקבל את העתירה על בסיס היעדר סבירות ויורה לממשלה להימנע מאותה פעולה, אז - ורק אז - יגיע הרגע שבו תיאלץ הממשלה להחליט אם היא מצייתת להחלטה בדבר ביטול חוק היסוד. אם חלילה תסרב הממשלה לעשות זאת - יגיע המשבר החוקתי המדובר, זה שהסיקריים משני הצדדים כה ששים לקראתו, זה שכולנו חייבים לעשות הכל כדי למנוע אותו.
אבל גם תרחיש כזה לא יקרה היום ולא בקרוב. לאחר שיוגשו ההשלמות לטיעונים בכתב, יתיישבו השופטים לכתוב את פסק הדין. מדובר למעשה בכתיבת 15 טיוטות שתוחלפנה בין כל השופטים, שצפויים להגיב לדברים שכתבו חבריהם וחוזר חלילה. בסוגיה כה הרת גורל קשה לדמיין שופט שיפטיר "אני מסכים" ויניח עטו. למזלנו, סבבי התגובות הבלתי מסתיימים הללו תחומים הפעם בזמן. אמצע ינואר הוא התאריך האחרון שבו הנשיאה חיות והשופטת ברון יכולות לחתום על ההחלטה. אם כל השופטים יבצעו מלאכתם נאמנה, אפשר להניח שזה לא יקרה הרבה יותר מוקדם ממועד זה.
המשמעות היא שגם אם יחליט העליון לפסול את חוק יסוד הסבירות ולאחר מכן בעתירה עתידית להורות לממשלה להימנע מפעולה או לבצעה משום כך, זה יקרה רק בעומק 2024.
צפירת ארגעה שנייה
התסריט האחרון אינו התרחיש הסביר אלא הגרוע ביותר שניתן לשער. קשה להאמין שיהיה רוב שופטים שיתמכו בו, ממספר טעמים. העיקרי שבהם - אין מחלוקת שסוגיית סבירות השפיטות מתאימה לאסדרה ברובד החוקתי. לא מדובר בניסיון לעקוף את הביקורת השיפוטית הרגילה בדרך של העלאת נושא רגיל (היטל ביוב וכו') לרמת חוק יסוד. אין נושא מתאים יותר לחוקה מאשר האיזונים והבלמים בין הרשויות. טעם נוסף הוא שתיקון הסבירות כשלעצמו אינו מצדיק פסילת חוק יסוד. כפי שראינו השבוע בעתירה נגד פיטורי יו"ר הדואר, מדובר בעילה אחת מני רבות במשפטנו המנהלי וניתן להילחם בשחיתות גם בלעדיה.
העותרים מודעים לכך, ולכן בנו קייס שלפיו חוק הסבירות הוא רק קדימון לשאר הרפורמה. בהתבסס על שיטת הסלמי, הם מבקשים מהעליון לא להביט בנפרד על כל פרוסה שנדונה עכשיו אלא כעל חלק מהנקניק ההונגרי כולו: גם אם פרוסה אחת אינה נוראה, בליעת כל הנקניק תהווה סכנה בריאותית להמשך קיום הדמוקרטיה. אלא שגם פרחי משפט בשנתם הראשונה יודעים שטענה כזו בעייתית משפטית, שכן היא מבוססת על שתי הנחות קשות להוכחה: שאנו יודעים לצפות את העתיד, ושנתקשה להפסיק לאכול את הנקניק מרגע שנגסנו את הביס הראשון. בתי המשפט לא באמת יכולים לפסוק על סמך חששות עתידיים שאולי לא יתממשו, ובהתאם להם לבטל חוק, כל שכן חוק יסוד. שאר הטעמים לקושי לפסול חוקי יסוד נוגעים בעיקר להיעדר מקור סמכות לעליון לבטל חוקי יסוד, לאחר שהעליון הוא שביסס את כל המהפכה החוקתית על מעמדם הגבוה, אף שמדובר בהליך חקיקה רגיל לחלוטין.
מכאן שנותרנו עם שתי אפשרויות: או שדעת הרוב תקבע שאין כלל סמכות לפסול חוקי יסוד, או שתקבע שיש סמכות אבל לא בעתירות אלה. בכל מקרה, יש די והותר זמן למנהיגינו להתעשת ולעשות את מה שהיו צריכים לעשות מזמן - לחוקק בהסכמה את "חוק יסוד: החקיקה" ולסיים את הסאגה המשפטית המסוכנת הזו.
כך או כך, השורה התחתונה ברורה: היום לא יפרוץ משבר חוקתי. גם לא מחר, וגם לא בעתיד הקרוב.
או שדעת הרוב תקבע שאין כלל סמכות לפסול חוקי יסוד, או שתקבע שיש סמכות אבל לא בעתירות אלה. בכל מקרה, יש די והותר זמן למנהיגינו להתעשת ולעשות את מה שהיו צריכים לעשות מזמן - לחוקק בהסכמה את "חוק יסוד: החקיקה" ולסיים את הסאגה המשפטית המסוכנת הזו
