שני ימי ציון היסטוריים עומדים בימים אלה במוקד השיח הישראלי. הראשון, חצי מאה למלחמת יום הכיפורים, מתקבל במידה רבה של קונצנזוס ונעטף במעטה עבה של תוכניות תעודה, חשיפות היסטוריות, ראיונות, סרטים, ספרים ומאמרים. השני, 30 שנה לאוסלו, זוכה לעיסוק מוגבל יותר, ועצם העלאתו רוויה בוויכוחים סוערים על אודות העבר בעלי קשר ישיר להווה. הפער בין הנצחת שני הזיכרונות הקולקטיביים נובע ממשקלם ומהשפעתם על חיי הישראלים כיום. זיכרון מלחמת יום הכיפורים ננצר ומוסגר כטראומת עבר מכוננת, אך בעלת רלוונטיות מוגבלת למציאות הנוכחית שבה ישראל מצויה בהסכם שלום רב־שנים עם מצרים. ההיזכרות בעבר מלווה אפוא במעין תובנה כללית, ומוסכמת לרוב, לגבי הממד השלילי של המלחמה וחיוניות השלום. מנגד, זיכרון אוסלו אינו דיון על העבר, אלא אבן נגף קשה שממשיכה לרחוש ומשמשת מגדיר ומחלק מרכזי בין המחנות בישראל. הדיון לגביו יצרי ונטול קונצנזוס, והעלאת זיכרון אותו אירוע - כפי שהתרחש באחרונה כשהתפרסם לראשונה פרוטוקול ישיבת הממשלה מ־30 באוגוסט 1993 שבה אושר ההסכם - מלווה בוויכוח מר בשאלות האם מדובר היה במהלך חיובי או בראשית אסון, מיהו האחראי לאותה החלטה, והאם ניתן להעלים את המציאות שהתהוותה מאז ולכונן אחרת.
בחינה מעמיקה של שני האירועים ההיסטוריים חושפת חוט מקשר דק וסמוי. אחד הלקחים המרכזיים ממלחמת יום הכיפורים הוא זה שלא נלמד או מופק בהקשר של הסכם אוסלו: הנחת היסוד שלפיה אין הכרח לקבל הכרעות לגבי בעיות ליבה, אפשר להקפיא מצב, ו"הזמן משחק תמיד לטובת ישראל". כל זאת, תוך הסתמכות על חוסנה הכלכלי, לצד היתרון הצבאי והעליונות המודיעינית שלה. זוהי למעשה האסטרטגיה הלא מוכרזת של ישראל בנושא הפלסטיני מזה כשני עשורים: ננטשה התקווה להסדר מדיני, ובמקומו מאומץ ניהול הסכסוך באמצעות "השלום הכלכלי" שמביא בפועל להיתוך גובר בין שתי הקהילות. מדובר בתהליך שרוב הישראלים אינם מודעים לקידומו או אף מעוניינים בו, למעט הציונות הדתית החותרת במודע לשינוי המציאות ביהודה ושומרון, מתוך חזון אידיאולוגי־דתי להחלת ריבונות בכל ארץ ישראל.
כפי שהוכיחו מלחמת 1973, ומאוחר יותר גם האינתיפאדה הראשונה ב־1987, לא ניתן להתחמק מהכרעות בסוגיות אסטרטגיות פתוחות - בפרט לא כאלה הקשורות לנושא הפלסטיני - ומי שמנסה לעשות כן, סופו שהמציאות נופלת על ראשו בהפתעה ומחייבת אותו להציב מענה לאתגרים החדשים מעמדת נחיתות אסטרטגית. ראוי ששני ימי האזכור ילובנו לעומק בשיח הציבורי והפוליטי הישראלי, כולל דיונים נוקבים לגבי העתיד, תוך כדי הסתמכות על לקחי העבר. במסגרת הזאת, הכרחי לנהל דיון לגבי משמעות המשך המצב הקיים ביחס למערכת הפלסטינית, תוך התמקדות בשתי דילמות קיומיות: האם הישראלים מבינים לעומק מהי מציאות של מדינה אחת, והאם עדיין קיימת חלופה שתאפשר לשמר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ¿
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
ראוי ששני ימי האזכור ילובנו לעומק בשיח הציבורי והפוליטי הישראלי, כולל דיונים נוקבים לגבי העתיד, תוך כדי הסתמכות על לקחי העבר
