הארכיאולוג המחוזי מכנה אותם אמנים. הם לא עושים סתם עבודת שימור, הם עושים אמנות. כך מתאר ליאור שווימר (55), ארכיאולוג מחוז דרום וממונה המורשת המחוזי, את העבודה של צוות השימור המקומי של הגן הלאומי עבדת. והצוות הזה מחבר את תושבי האזור לאדמה: עוואדה חרינק (40) מפזורת מצפה רמון עומד בראשו, ויחד איתו עובדים סלים (50) ומסעד (46) אבו־גלידן מרמת ציפורים, סאלם אבו־אסד (43) ועיד טמטאווי (40) מהיישוב הבדואי עבדה.
עבדת שכנה בתוואי "דרך הבשמים" הקדומה, שבה הובילו את מוצרי היוקרה של העולם העתיק. בשמים, תבלינים ועוד עברו מעבדת לנמל עזה, ומשם לעולם ההלניסטי ולאימפריה הרומית. בתקופה הביזנטית היא הפכה למרכז תעשיית היין של הנגב. תושביה פיתחו שיטות משוכללות לאיסוף מי גשם ולגידול כרמי גפנים בגאיות המדבריים שמסביב, והיין שלה היה מבוקש בכל רחבי האימפריה. בשנת 630 לערך היא נהרסה ברעידת אדמה. קהילות קטנות של נזירים עוד המשיכו לחיות בעבדת בתחילת התקופה האיסלאמית הקדומה - עד שננטשה לרוחות המדבר.
ב־2005 אונסק"ו הכריז על המקום כאתר מורשת עולמי. ואז, צוות השימור של רשות הטבע והגנים החל לפעול כדי שהגתות והקשתות ישרדו את פגעי הזמן. למעשה, עבודת השימור שלהם כל כך טובה שכמעט שלא ניתן להבדיל בינה לבין האבן המקורית. חדר הקשתות ברובע מגורים מהתקופה הביזנטית שמור היטב, כך גם אורוות הסוסים והמגדל במצודה, ושרידי המקדש הנבטי, שם סגדו לאלת היופי והאהבה אפרודיטה או האלה הנבטית אל־עוזה. בגתות העתיקות אי־אפשר להבחין בעבודה המדוקדקת שלהם.
לא רצפים, אמנים
באוקטובר 2009 שני צעירים בדואים השחיתו את האתר, והעובדים גילו במקום פריטים ארכיאולוגיים מנותצים, קירות שנצבעו בצהוב ובחום וציורי שמן על הגת העתיקה. שתי הכנסיות העתיקות בארץ נהרסו, עמודים בגובה ארבעה מטרים נשברו ומזבח השיש האותנטי בלב הכנסייה הוחרב.
סלים אבו־גלידן, מוותיקי העובדים במקום, פעל אז לשקם אותו. "עשו גרפיטי וצבעים על הקירות", הוא משחזר. "אחרי ההרס היה צוות שעבד על זה שלוש שנים. עבדנו על הקשתות ושיקמנו אותן. כשראיתי את כל ההרס הרגשתי אבוד, נפגעתי מזה. שמעתי על מה שקרה בחדשות ברדיו כשעבדתי בבורות לוץ. התקשרתי ואמרו לי 'כן, זה נכון'. כשהגעתי ראיתי שהכל הרוס. העמודים נפלו. זה היה מזעזע".
העובדה שמי שביצעו את ההשחתה הכואבת היו בדואים היוותה נקודת שבר ביחסים בינם לבין היהודים, אך למרות זאת הם שוקמו והמשקעים נעלמו, כך מתעקש אבו־גלידן שמספר שהקשרים חזקים מתמיד.
ידידיה שמואל, בעבר פקח באזור מכתש רמון, הוא גם חלק מהצוות. למעשה, הוא ביקש ללמוד את העבודה מהוותיקים. "אנחנו מגיעים בבוקר, מכינים חומר, סיד, אדמה, חול מחצבה. מערבבים את זה יחד עם מים, וזה הופך לחומר מיוחד שאיתו אנחנו עובדים על הקירות והרצפה", הוא מספר. "עבודת השימור מאוד־מאוד עדינה ומורכבת, מדובר באבנים שקיימות ומסותתות אלפי שנים. צריך להחזיר אותן בדיוק למקום שבו הן היו בשיטות עבודה מיוחדות. צריך לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים. זה שונה מעבודת בניין רגילה, מבלי לזלזל. על כל דבר צריך להתייעץ ולעשות הערכת מצב. זו עבודה מאוד אישית על כל קיר, עבודת אמנות לכל דבר ועניין. אני לומד פה מכולם, ולא מדובר ברצפים אלא באמנים. זה מדהים לראות אותם עובדים".
"שמורות הטבע והגנים הלאומיים הם מקום שבו נפגשים כל חלקי החברה הישראלית", אומרת מנכ"לית הרשות רעיה שורקי. "נפגשים ממקום של הנאה, סיוע הדדי, לימוד וחוויה משותפת".
לתת מקום ליצירתיות
צוותי שימור של רט"ג ורשות העתיקות, בסיוע ממשלת ישראל, השקיעו משאבים רבים בשימורה של עבדת לאחר ההרס הגדול. גם סאלם עבד בהריסות של עבדת במשך שלוש שנים. לאחר מכן נפרד מהאתר, אך במהלך משבר הקורונה, במסגרת העבודות היזומות של הרשות, הוא חזר. יש שקוראים לו אמן, אבל הוא מצטנע וקורא לעצמו רצף פשוט. "אני אוהב את העיר העליונה (האקרופוליס), את המדרגות, את בית המרחץ, את כל האזור. הכל מיוחד. אני חושב הרבה על איך אנשים חיו פה בעבר".
חרינק התחיל את עבודתו ברשות באזור פארן. "זה התגלגל משם", הוא מספר. "עבדתי במכתש רמון, עברתי לעבדת ב־2015 ומאז אני פה בעבודות השימור. זה משהו מאוד חשוב. אחרי שנה אתה רואה את מה שעשית, מבין שהצלת את העתיקות, וזה המון בשבילנו. אתה שומר אותם לדורות הבאים, מגיע למשהו ומציל אותו. אתה נמצא במקום שאתה חושב לעצמך, 'אני חייב להיות בנקודה הזו כרגע'. אתה מסתובב באתר, רואה שמשהו הולך לקרוס או להיעלם. אתה צריך להחליט מה הכי דחוף לגשת אליו, כולל שיתוף מלא עם המנהלים, הצוות ואנשי המקצוע, כאלה שיודעים קצת יותר טוב מאיתנו. אתה רואה איפה הולך להתפורר, מבין שעוד שנה אחרי כמה גשמים הוא כבר לא יהיה איתנו".
שווימר מסביר: "אני תמיד יודע מראש שהם יעשו את עבודת השימור הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. אני אומר להם, 'בואו נעבוד על הקיר הזה', ואז אני מגיע אחרי שסיימו את העבודה ואומר לעצמי, 'זה מדהים, לא חשבתי שזה יכול להיראות כך'. יש את הנגיעה הזו של אמנות. זו ההחלטה בדיוק איפה לשים את האבן כדי שהכל יסתדר בעין".
"צוות השימור שלנו מדהים", מוסיף הארכיאולוג. "יש להם יכולות־על. אני יכול לכתוב תוכנית, אבל בסוף אותה תוכנית יש את האבן ואיך ואיפה שמים אותה. אני עובד איתם שנתיים, ולפעמים הייתי נותן להם משימה לא אפויה עד הסוף, לתת מקום ליצירתיות שלהם. היום אני כבר עושה את זה קבוע, כי העבודה שלהם מעולה. זו פריבילגיה של מנהל, אבל התרגלתי שהם יפתיעו אותי לטובה. באתר ארכיאולוגי קיר יכול להיראות בסדר מבחוץ, אבל למעשה בפנים הוא ריק. רק כשמתחילים לעבוד עליו רואים את הבעיה. זה אומר שכל המילוי כבר נשטף. כל עוד האתר הארכיאולוגי קבור באדמה, הכל בסדר. ברגע שחופרים אותו אין לו כבר קירות, הוא לא מטויח ואין לו תמיכות. הכל חשוף לגשם, וזה עניין של שנים ספורות עד שמים נכנסים לקירות והם מתפוררים, והכל הופך לגל של אבנים. השימור נותן את העזרה הראשונה למבנים כדי לייצר את הקירות".
"אני תמיד מדמיין מה היה פעם, והיה מדהים", אומר שווימר. "הייתי מוכן לשלם המון כדי להעלות רחפן משנת 540 לספירה שיטוס בחודשים מארס־אפריל ויצלם לי תמונה או שתיים. מי שמסתובב בשטח רואה שזה חי, זה קופץ. הייתה פה פריחה מטורפת של חקלאות. בין המאה הרביעית לשישית כל האזור היה בוסתן אחד גדול, עם פחות או יותר אותו אקלים, אבל בלי מקורות מים. בכל הר הנגב חיו כ־50 אלף איש, ומסביב לעבדת היו 11 אלף דונם מעובדים. היום אני לא חושב שיש לנו את אותו שטח מעובד, לא כולל חממות המריחואנה שקצת קשה לספור".
בשביל הדורות הבאים
יום עבודה שגרתי מתחיל בשמונה בבוקר, עושים פגישת צוות ומחליטים על מה צריך לעבוד. "האחר משלים אותך", מסביר עוואדה. "לפעמים הוא רואה את הדברים יותר טוב ממך".
"אנחנו עובדים עכשיו על בית חווה", מציין שמואל, "אזור יפה ועתיק מהתקופה הרומית עם מבנים שעשו בהם יין וגת עתיקה. התחלתי את עבודת השימור שלי שם ואני לומד את העבודה. אנחנו עושים שם ריצוף ושחזור אבנים, חשיפה של כדים עתיקים ליין ותעלות שבהן היו מנקזים את הקליפות והנוזל. לפי כמויות היין שייצרו פה, זה היה להרבה אנשים. היו פה יישובים מאוד גדולים. למעשה, המון אנשים חיו כאן בעבר, הרבה יותר ממה שחיים פה היום. הייתה כאן המון פעילות חקלאית, ייצור יין, זיתים ותאנים".
כתושב מצפה רמון, מקום שחווה לאחרונה אי־נעימויות עם האוכלוסייה הבדואית, הוא יודע שהמצב יכול להיות רגיש. "חיכוכים יכולים להיות בין יהודים לבדואים ובין יהודים ליהודים. אין פה חוקיות", הוא מבהיר. "אני גר במצפה רמון יותר מעשור, ומי שגר פה הוא חלק מהמשפחה. אני חבר של תושבי המגזר הבדואי, ומרגיש איתם כמו משפחה. מן הסתם כשיש אירוע פלילי שקשור במגזר, צריך להתייחס אליו בהתאם. מטריד אותי מאוד היחס של המדינה לבדואים. הגיע הזמן לעשות הסדרה, שהמדינה תיתן לבדואים זכויות מלאות. זה בהחלט עניין שמטריד כל אחד שגר בדרום".
עוואדה מנסה לנתק את עצמו מהבלגן הפוליטי. "הבדואים הם תושבי הנגב, וככה צריך להתייחס אליהם. הפוליטיקה לא משפיעה עליי כשאני עושה את העבודה, שום דבר אחר לא משפיע עליי. אני לא עושה את העבודה בשביל אדם כזה או אחר אלא בשביל כל מי שמבקר באתר, וזה לא משנה אם זה בדואים או יהודים. אני עושה את זה בשביל הדורות הבאים, כי כולם צריכים להכיר את ההיסטוריה ולדעת איך לשמור על זה. האתר הזה הוא של כל אלה שהיו כאן לפנינו, וצריך להמשיך ולשמור על העתיקות. צריך להעביר את זה לבני הנוער בחינוך, שידעו מה המשמעות של ההיסטוריה בשביל כל מי שיבוא אחרינו. מי שמגיע מהמרכז או מהצפון אולי מושפע ממה ששומעים בחדשות, אולי חושב שהאנשים פה לא חיים ביחד, לא מסתובבים ביחד. אבל הנגב זה אזור מאוד מיוחד מבחינת היחסים בין הבדואים ליהודים. אין מקום שאליו אתה נכנס ולא פוגש אנשים שאתה מכיר, הנה זה חבר מפה, וזה חבר מפה. לכולנו יש חיים רגילים לחלוטין, זה לא משפיע עלינו".
גם שווימר הוא תושב הנגב, ומתגורר במדרשת בן־גוריון. "אנחנו אי", הוא אומר. "הר הנגב תמיד היה אי מסוים, אבל מה שקורה בחוץ נכנס. אי־אפשר לנתק את זה. אנחנו שייכים למועצה האזורית הר הנגב, והיא בתהליך לספח אליה את היישוב הבדואי עבדה. זו תהיה המועצה היהודית היחידה שיהיה לה יישוב בדואי. יש פה משהו מיוחד, פחות אנשים, המדבר עושה יחסי שכנות טובה. אבל המציאות נכנסת גם לבועה של הר הנגב. הריסות, הסדרות, אדמות, כן ולא".
"אתה יודע שהעבודה שאתה עושה היא בשביל העתיד", מסכם סלים אבו־גלידן. "הנקודה שאני הכי אוהב היא למעלה על ההר, על המרפסת של עבדת, שממנה אתה צופה על הנחל מלמטה. זה מקום מיוחד, כמו בית. אפילו יותר מהבית, כאילו כל החיים שלי פה".
