אוסלו לא מת, הוא חי, נושם, מעצב את המציאות בשטחים, מתווה את המשכו של הסכסוך. אמנם תהליך אוסלו נבלם בשלביו הראשונים וגווע, אבל המציאות שהותיר היא בלתי הפיכה. זאת מציאות היברידית, שבה מחולקת הגדה המערבית לאזור שליטה ישראלי - "מדינת המתנחלים" - ולאזורי שליטה פלסטיניים - דה־פקטו מדינה ריבונית שיש לה דגל, המנון, ממשלה, מערכת משפט, נציגים דיפלומטיים ב־122 מדינות וחגים לאומיים כולל "יום העצמאות". על המסמכים הרשמיים שלה מתנוסס סמל המדינה ומתחתיו כתוב "דולת פלסטין" - מדינת פלסטין.
במציאות הנוכחית, אוסלו קיבע את חזון שתי המדינות. וזה לא חשוב אם מדינת פלסטין שאותה יצר ההסכם היא כושלת, מושחתת או דיקטטורית, או אם הפלסטינים מתייחסים אליה כפתרון מדיני של אוסלו או כאל שלב לעבר הקמת המדינה הפלסטינית על כל שטחי פלסטין. היא מתקיימת מתוקף לגיטימיות בין־לאומית, כולל מארצות־הברית, סין, רוסיה וגם סעודיה, וגם האו"ם העניק לה מעמד של מדינה לא חברה. היא מתקיימת מתוקף קונצנזוס לאומי פלסטיני - כן, גם של חמאס, הרואה במדינה הישג לאומי חשוב.
פרדוקסלית, מציאות אוסלו טובה לישראל, שכן הכיבוש הפך להיות זול - הוא פוטר את ישראל מדאגה לחייהם של 2.8 מיליון פלסטינים. ישראל נהנית משיתוף הפעולה הביטחוני שמשרת גם את המתנחלים, ופותח בפניה את דלתות העולם הערבי, לא רק ירדן, לצד הסכמי אברהם ועכשיו סעודיה. המציאות של אוסלו יצרה את המאבק בין מדינת פלסטין המבקשת ליישם את אוסלו על כל שטחי הגדה וירושלים המזרחית, לבין "מדינת המתנחלים" שבתמיכה ממשלות הימין דוחפת לסיפוח דה־פקטו של השטחים. בימי אוסלו מנתה אוכלוסיית המתנחלים 115 אלף נפש, כיום הם מתקרבים לחצי מיליון. הם מיעוט של 5.2 אחוז מאזרחי ישראל, והגרעין האידיאולוגי שלהם אינו יותר מ־2 אחוז מהאוכלוסייה. אך מעשיהם של מיעוט קטנטן זה - סיפוח זוחל - משפיעים יותר מכל על עתידה ואופייה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
המאבק על מציאות אוסלו הפך ממדיני לדתי, והוא מלווה בסמלים ונרטיבים, ברגשות ובאמונות דתיות המעוותות פרספקטיבות מדיניות או כל שיקול רציונלי. לאלימות הפלסטינים הצטרפו בני הדור חדש, משכיל, פטריוטי, שמוכן להקרבה למען הגשמת המטרות הלאומיות. רגשות השנאה והנקם התעצמו בשני הצדדים, והפכו לגורם אסטרטגי המזין את הסכסוך. ב־19 השנים האחרונות אימצה ההנהגה הפלסטינית בראשותו של אבו־מאזן את המאבק המדיני ליישומו של הסכם אוסלו. המנטרה "מדינת פלסטינית ובירתה ירושלים" - בראייתם, היעד של אוסלו - נשמעת בכל הצהרה מדינית ונאום. בפועל, נכשלה ההנהגה הפלסטינית להטמיע את רעיון אוסלו בחברה הפלסטינית. אבל מה לנו כי נלין - בישראל בכלל לא ניסו להטמיע את השלום של אוסלו. להפך: ב־15 השנים האחרונות ניסו לטאטא את ההסכם הרחק מהדיון המדיני.
הפלסטינים, גם בראייתם, שקועים באחד מרגעי השפל של ההיסטוריה הלאומית שלהם: החברה מתפוררת, המנהיגות חלשה, הפילוג בין חמאס לפת"ח מעמיק, אין להם משענת ערבית, והמערב כולל ארצות־הברית בקושי מגלה בהם עניין. אל מול מציאות שיוצר המאבק על אוסלו הם מאבדים את התקווה למדינה פלסטינית בגבולות 1967. אבל למרות מצבם הנואש, הם נחושים וממשיכים במאבק, שלדידם יש לו הצדקה מוסרית, היסטורית ולאומית.
אין לי אשליות: פתרון הסכסוך דורש פשרות כואבות משתי החברות, וגם אם יושג הוא לא יהיה בחזקת פיוס היסטורי, כפי שקיוו קברניטי אוסלו, אלא פתרון מדיני של ריבונות מדינית לכל אחד מהצדדים רק על חלק מהמולדת שלו, שיותיר מאוויים ושאיפות לאומיות שלא יגיעו לסיפוקם. אבל אם יושג פתרון הוא ייצור דינמיקה חדשה ושינוי בדפוסי סכסוך המוסיף לדמם.
אסור לנו להיכנע לתכתיבי המציאות שהתגבשה. הסימביוזה הזאת היא לא רק המשכו של מאבק הדמים הבלתי נשלט, אלא סכנה לאומית, סכנה לעתידנו הדמוקרטי. מחובתן של שתי החברות למצוא את הדרך להתנתקות בין העמים. אדם, חברה וכל עם - אינם יכולים להתקיים ללא חזון ובלי תקווה. ¿
ד"ר רוני שקד חוקר את החברה הפלסטינית במכון טרומן באוניברסיטה העברית. עד לפני עשור שימש במשך 30 שנה ככתב לעניינים פלסטיניים של "ידיעות אחרונות"
המאבק על מציאות אוסלו הפך ממדיני לדתי, והוא מלווה בסמלים ונרטיבים, ברגשות ובאמונות דתיות המעוותות פרספקטיבות מדיניות או כל שיקול רציונלי
