בדיחה ידועה בקרב עורכי הדין אומרת שלעורך דין שמייצג את עצמו – יש לקוח טיפש. נדמה לי שזה מה שקרה אתמול. יו"ר ועדת חוקה הגיע לטעון בפני בג"ץ בעצמו, בעוד עורך הדין שלו יושב על הספסל לצידו, ובמשך דקות ארוכות הוא הוכיח לשופטים כמה העמדה שהוא מייצג מסוכנת. בעוד שעורך הדין של הכנסת ניסה לטעון קודם שהתיקון בעילת הסבירות הוא לא כזה דרמטי - בא רוטמן והציג עמדה קיצונית ששוללת כל ביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה.
שמחה רוטמן הגיע לבית המשפט מצויד באותן תכונות אופי שאנחנו מכירים היטב מישיבתו בוועדה בכנסת ומראיונותיו לתקשורת. אותה ארשת יהירה ועמדה מתנשאת, גודש של ביטחון עצמי ושל רברבנות, שהצליחו בלי שום מאמץ לקומם עליו גם את השופטים.
כל החלק הראשון של דבריו היה נאום פוליטי שפנה לבייס שלו, אולי כדי להצטייר כיריב שווה ערך ושווה משקל לבית המשפט העליון. רוטמן לא ניסה אפילו להסתיר את כוונתו ואת כוונתה של ועדת חוקה שאותה גרר לבית המשפט בניסיון לשלול חלק נכבד מיכולת הביקורת שלו. עד כדי כך הוא הגזים, שאם אורח מן המאדים היה נוחת אמש בבית המשפט, הוא עשוי היה לסבור שרוטמן מבקש להיטיב עם העותרים. או בגרסה הקונספירטיבית: לחשוד ששקמה ברסלר שילמה לו על אופן ההתדיינות.
נראה שגם השופטים, שמקפידים על איפוק וריסון, לא יכלו להסתיר לעיתים את הבעת התימהון והכעס שלהם. דווקא אותם שופטים - שהצבא של שר המשפטים מכנה כשמרנים, הגדילו להקשות עליו בעוד הוא בהבל פה מבטל את יסודות המשפט המנהלי. תמוה שהאיש שיום ולילה מאשים את בית המשפט העליון בפוליטיזציה במקום משפט - מגיע לבית המשפט לעשות פוליטיקה ובקושי משמיע טיעונים משפטיים.
נדמה לי שמעולם לא קרה שמישהו העז להטיח בשופטים האשמות כפי שהוטחו בפניהם אתמול. רוטמן קבע שאסור לסמוך על "אליטה של אוליגרכים", שטובה רק בשמירה על הזכויות שלה ושל החברים בה. הוא הזהיר את השופטים שלא יתפתו לפסוק רק כדי לקבל מחיאות כפיים מחלק מהציבור ואיים עליהם שהם יאבדו סופית את אמון הציבור. לעיתים היה נראה שהוא שם את בית המשפט העליון על ספסל הנאשמים, מטיח בהם האשמות על הטעות ההיסטורית של "הכל שפיט", שבגללה הם הביאו על עצמם את תיקון חוק היסוד הזה.
הנאום שלו התמשך והתמשך, כשהוא נשאל מדי פעם משהו על ידי השופטים, מבטיח להשיב ממש בעוד דקה, והנה, הוא בדיוק מגיע לזה - ולא משיב, כשהוא לא שוכח להתקרבן ולטעון שלא נותנים לו לדבר.
על שאלתה של השופטת ענת ברון, האם לשיטתו הכנסת רשאית לחוקק חוק לפיו לערבים אין זכות בחירה, או לחלופין שיהיו בחירות פעם בעשר שנים – שזו אחת הסוגיות הכי מדאיגות מהשלכותיה של המהפכה המשפטית – הבטיח רוטמן שהנה, הוא בדיוק מתכוון להתייחס לכך. מיותר לציין שגם לשאלה הזאת לא נתן כל התייחסות.
לא צריך השכלה משפטית נרחבת כדי להבין עד כמה מרבית דבריו לא נגעו לעניין, עד כמה הטעון שלו היה פוליטי ולא משפטי. ולא צריך להיות מומחה למשפט כדי לזהות את הדמגוגיה, כשהוא נוטל מהשופטים את הלגיטימציה לדון בשאלה האם "מגיע" להם שייטלו מהם סמכויות אחרי הנזק שהם גרמו, שהרי הם בניגוד עניינים לדון בשאלת עונשם עצמם.
כאן הנשיאה לא התאפקה, והעירה לרוטמן ששופטי העליון לא עוסקים בכבודם ובמעמדם, אלא בסעדים שיהיו בידי הציבור כשהרשות המנהלית מפרה את חובותיה.
היה מאלף לראות את רוטמן נותן הרצאה בדמוקרטיה ל־15 שופטי בית במשפט העליון, כל אחד מהם עם לפחות 30 שנות ניסיון ובמצטבר כ־450 שנה על כס השיפוט, והוא עומד ומטיף ומגלה אמיתות חדשות ומסביר להם את יסודות המשפט כאילו מדובר בשיעור ראשון בקורס משפט חוקתי. לפעמים היה נראה שהוא נוזף בהם כאילו היו ילדים קטנים שלא היו קשובים לביקורת הציבורית ולא כיבדו את שיקול הדעת של הציבור. השאלה הרטורית שלו: "האם פעלתם כשורה?" – רק באה לחזק את הסאבטקסט של דבריו, שהנה, עכשיו אתם, השופטים, באים על עונשכם.
אבל יש לי חדשות ליו"ר ועדת חוקה: אף אחד מבין 15 השופטים הוא לא פרייר. ואם היה מכיר את הנשיאה היה מבין שעניין הכבוד והמעמד זה הדבר האחרון שמעניין אותה. אבל למה שיבין? מי שרודף כל הזמן אחרי כבוד, מתקשה להבין שיש אנשים אחרים עם פרמטרים אחרים.
רוטמן הרבה לדבר על אובדן האמון. אבל באותה רוח קונספירטיבית, אפשר היה לחשוד בו שהוא ניסה לספק להרכב של 15 שופטים של בית המשפט העליון הזדמנות ציבורית להפגין את החוכמה, יישוב הדעת, קור הרוח והמזג השיפוטי, הן באופן שניהלו את ההליך בכלל, והן בסבלנות אין קץ שגילו כלפי ההתרסות הילדותיות שרוטמן לא חסך מהם.
משנתו של רוטמן, אם יש בכלל דבר כזה, נדחית בידי מרבית הציבור ולאו דווקא ציבור המחאה. אלא שנתניהו, בהרכב הקואליציוני הנורא שהמיט עלינו, סיפק לרוטמן חלון הזדמנויות שמעולם לא חלם עליו: להציג מול העולם את משנתו ההזויה, את הגיגיו המנותקים מהמציאות ובכלל - את "החיים על פי רוטמן".
זה לא הזנב המכשכש בכלב. זה הפונפון שבקצה הזנב.
