"צלם אותו, צלם אותו", קראו הנערים מפתח־תקווה בעודם מכים נער בגילם עד זוב דם. תחנוניו שיפסיקו לא עזרו, והם ממשיכים להכות בו נמרצות, לאיים וכמובן לתעד. חייבים לתעד. כי ב־2023 הדבר היחיד שיותר מפחיד בני נוער מלבצע מעשים נוראים שפעם נעשו בפינות נסתרות ובמחשכים, זה לעשות משהו שלא תהיה לו נוכחות בעולם הדיגיטלי. שהוא לא ירוץ בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות. שלא יהיה לו תיעוד בטלפונים הניידים. העיוות התפיסתי הזה, פגום ככל שיהיה, הוא הזדמנות חשובה להצצה מבעיתה לרמות האלימות המתרחשות בין בני נוער.
אתמול בצהריים, לאחר שפורסמו הסרטונים, התייחסה המשטרה לאירוע והגדירה אותו כאירוע חמור. ככל אירוע מתוקשר היטב עם ביקורת ציבורית, יהיו חשודים. הם ייעצרו, ייחקרו, יישפטו ואולי אף ייענשו. אבל אין לנו את הפריבילגיה להתייחס אליו כאירוע נקודתי, אלא כקריאת השכמה.
תשעה חודשים חלפו מאז פורסם הדוח האחרון של המועצה לשלום הילד, שצייר תמונת מצב מטלטלת בנוגע לילדים ולבני הנוער בישראל. בין נתונים מטלטלים על עלייה במצוקות נפשיות, זינוק בהפרעות רגשיות ועלייה באובדנות לעלייה בחשיפה לאלימות ולסכנות ברשתות החברתיות לצד עלייה בכמות הילדים שמוכרים לשירותי הרווחה ובני נוער נטולי מסגרות.
"הדוח הזה צריך להדהד באוזניהם של מקבלי ההחלטות כולם, כשעון מעורר שלא ניתן לכבות", התריעה אז מנכ"לית המועצה עו"ד ורד וינדמן, "מגפת הקורונה אולי דעכה, אבל השלכותיה על הילדים והנוער בישראל עדיין כאן ובמלוא העוצמה. המחר של הילדים בישראל משתקף היטב בנתונים, והוא רע, רע מאוד. יש כל כך הרבה מה לעשות, וצו השעה הוא להחליט שעושים ולא מקבלים בשוויון נפש את המצב הזה. מה שלא יזכה לתיקון ולטיפול היום, יחרוץ את דין המחר. אסור שהמספרים האלה ייעלמו בתוך השיח הפוליטי. אסור שיעברו לאף אחד ליד האוזניים".
אבל אזהרותיה נפלו על אוזניים ערלות ואטומות, ונדרסו תחת שלל אינטרסים פוליטיים של אותה ממשלה ש”באה למשול”, ועל הדרך דחקה את העיסוק ברווחתם וביטחונם של הנוער בישראל לשוליים. שממשיכה להזניח את המערכות הציבוריות שהם רשת הביטחון החברתית של כולנו.
ניתן לומר שחלק מהמציאות הזו קשורה במגמות שאנחנו רואים בכל העולם. אפשר ואף רצוי להאשים את הרשתות החברתיות ואת התוכן האלים, הבלתי מותאם והנגיש שמציף אותן. אפשר להאשים את תוכניות הטלוויזיה הרדודות, את המסרים הבעייתיים שמעבירים חלק ממושאי ההערצה של "הנוער של היום" ואת האלימות שנמצאת ברמות שונות כמעט בכל מקום במרחב הציבורי. אבל הם לא היו מחלחלים בכזו עוצמה אם הייתה בישראל מערכת חינוך חזקה שעוטפת את הילדים, אם היו מספיק מורים עם הכשרה לזהות מצוקות ולפתור אותן, שבמקום לעסוק בהישרדות, היו עסוקים בלחנך. אם מערכת הרווחה הייתה חזקה מספיק כדי לסייע לכל אלו שמושיטים לה יד. אם היה בכוחה לעסוק בשיקום, במקום בכיבוי שריפות. ללא כל אלו, מצבי הסיכון של הנוער בישראל רק יתרבו ויעמיקו.
