אמנם החתום מעלה לא היה בסביבה כדי לבחון זאת מקרוב, אבל כנראה גם ביום הנחיתה על הירח לא נשמעה המילה "היסטורי" באותה תדירות כמו אתמול. מן הסתם, זה לא היה הסופרלטיב היחיד שנועד להמחיש את גודל האירוע שבו כל שופטי ושופטות בית המשפט העליון התכנסו כדי לדון בצמצום עילת הסבירות: גם "מרתק", "משמעותי" ו"מעשיר" היו שם, וזה רק מתוך מהרפרטואר של דנה ויס בקשת, שחגגה התלכדות נדירה בין הנטייה לפאתוס וסיבה לגיטימית לממש אותה.
ואכן, יום שבו הערוצים המרכזיים נאלצים לעלות בין מאה למאה אלף דרגות ברמת הדיון ראוי להירשם בדברי הימים, בטח כשהוא מציף שאלה פחות פסטיבלית: האם זה כה מופרך לצפות שאותם אלה שהשתפכו מהמחזה של "שיעור אזרחות בשידור חי" יואילו בעצמם להתייחס לציבור באופן דומה? הכוונה היא לאו דווקא להחליף את לוסי אהריש בענת ברון אחרי פרישתה (לא שזה רעיון רע), אלא להשתדל לקחת באותה רצינות את העיסוק בנושאים הרי גורל: ברמת הבקיאות, בחדות הנימוקים וגם בהקפדה על מותר ואסור בשיח.
התשובה היא, כמובן, שאין סיכוי, וההוכחה הייתה הזינוק על ההתפרצות של ח"כ טלי גוטליב כמעין הפוגה קומית מכל הסמינר האין־סופי במשפט חוקתי. אנשים שלא אכלו שנתיים לא מתנפלים על כיכר לחם כמו שבאולפנים אצו לגזור את הקטע ולקבל את תגובתה של גוטליב. בערוץ 12 העירו על כך בזמן אמת יאיר שרקי וגיא פלג – מי בסגנונו המאופק ומי בנזיפות אופייניות – אבל גם הם יודעים שזה לא משנה: אפילו ביום שידורים שמנוגד לחלוטין לדי־אן־איי שלה, הטלוויזיה לא מפסיקה להיות טלוויזיה.
במובן הזה, המחמאות שנשמעו על הדיון ועל העברתו בשידור חי היו גם דרכו העקיפה והבלתי מודעת של המסך לפרגן לעצמו: תראו איך ויתרנו על רצועות של תוכן שיווקי ושידורים חוזרים כדי שתכירו מקרוב את החיוך הממזרי של השופטת גילה כנפי־שטייניץ. אותה "תעודת כבוד" הוענקה לא רק לבית המשפט, כי אם גם לאלה שישבו לאורך שעות ודנו בניואנסים של מערכת היחסים היצרית בין שלוש הרשויות. במידה מסוימת, ניתן אף לטעון שאתמול היה רגע השיא של התקשורת, שבמשך חודשים הפכה את עילת הסבירות ממונח השגור בפיהם של עכברי משפט לביטוי יותר לעוס ומאוס מ"שורפי האסמים".
אלא שהגישה האופטימית הזאת נראית יותר כמו אשליה, ולפיה אפשר לחזור למצב שבו מתקיים שוק דעות ולא שוק של רגשות שמתחזים לדעות. בפועל, גם בתום המרתון הכי אקדמי שעבר את סף דלתם של ערוצים שמתפרנסים לעיתים מהמיץ של הזבל, הסיפור נותר בעינו: מאבק איתנים בין אוהדי הפועל אסתר חיות ומכבי שמחה רוטמן, כששני הצדדים בדרך לתבוסה (היסטורית).
בקטנה
פרויקט "יום הכיפורים בצבע" של אורן אהרוני בכאן חדשות הוא פיצוח מרשים לשאלה שצריכה להעסיק את השידור הציבורי: איך לשלב בין אוצרות הארכיון לטכניקות חדשניות. אלא שהפן הוויזואלי היה נותר מקסימום בתור הערת שוליים אלמלא הייתה לסדרה תשתית מגזינית חזקה. בסוף, מה שהופך את "יום הכיפורים בצבע" לצפייה מרתקת הם בחירת הסיפורים והטיפול בהם (תחקיר, ראיון, עריכה, מסגור, רגש), כך שהטכנולוגיה משרתת אותם ולא להפך. את האמנות הזאת בינה מלאכותית לא יכולה לבצע וספק אם תוכל גם בעתיד.
