לפעמים ניסים קורים על מדרכה באמצע השוק. כל מה שצריך זה כמה שולחנות קטנים, אוכל טעים ושני אנשים עם נשמה בגודל של אצטדיון כדורגל, שמחליטים לפתוח מסעדה בעיצומה של מגפה עולמית. לשניים קוראים אכרם עבד (40) ועידן מאדב (32), בני זוג כבר חמש שנים, ולמסעדה שיצאה לדרך בתקופת הקורונה קוראים עראבסקה. יש מי שקוראים לה אי של שפיות.
האי הזה נמצא ברחוב קטן בשוק תלפיות בחיפה, ובמציאות הישראלית המקוטבת והאלימה, שמבליטה בבוטות את השונה ושונאת את האחר, אכרם ועידן מציעים אופציה שפויה, מחברת, כזו שיש בה אהבה. הם עצמם לא עושים עניין מהחיבור שלהם ולעיתים נראה שכבד עליהם לשמש סמל לזוגיות יהודית־ערבית גאה. מבחינתם מדובר בסיפור פשוט של בחור מבת־ים פוגש בחור מחיפה, מתאהבים ופותחים ביחד מסעדה.
עידן: "נפגשנו במרכז, זה לא היה קליק, אבל אחר כך זה התפתח".
אכרם: "אני לא בן אדם שבוטח מהר ומתאהב מהר. אני צריך לבנות, להאמין, להרגיש בטוח ורק אז לפתח רגש. חבר טוב אמר לי 'תן הזדמנות, תפסיק להיות כזו דיווה מגונדרת'. אני אוהב את עידן, תראה איזה מתוק".
עידן: "בטמפרמנט אני חושב שהייתי יותר ערבי ממך, ואחר כך גילינו את הצדדים הערביים של אכרם".
אכרם: "את עדיין יותר דאעש ממני, מאמי, את יותר ערבייה ממני, אני פולנייה קשה".
מה הכוונה?
"הוא לא קלאסה כמוני".
עידן: "אני חושב שאני הייתי יותר בתרבות של הרחוב, יותר שכונתי".
"תקוע ולא מקובל"
גם אם נתאמץ להכניס את אכרם ועידן לתוך תבנית מוכרת שתסתדר לנו בתוך הראש, לא באמת נצליח. ובכל זאת, אחרי כמה שעות עם השניים ואין־ספור צלוחיות שמוגשות אל השולחן אפשר אולי למצוא כמה מאפיינים, שגם הם, אגב, יכולים להתהפך. לרגעים עידן ממלא את המשבצת של הצד השקט בזוגיות, זה שמדבר בקול רך, רציני, רוב הזמן משאיר את הבמה לחברו המוחצן יותר. ואכרם לוקח את הבמה, הוא נועד לה, משחק בהנאה בלתי מוסתרת את תפקיד הדיווה, יורה רפליקות בקול מתנגן, מדלג בחדווה בין לשון זכר לנקבה, מפזר הומור, מפלרטט. זה לא מונע ממנו לשגר בין הדאחקות אמירות נוקבות, כואבות. כשעידן נפתח הוא עושה זאת הכי חשוף שיש, לא חושש לקלף פצעים, לנתח את הרגישות הגדולה ומפה להמריא למשנה סדורה ולאג'נדה שאיכשהו נבראה עם עראבסקה.
אכרם: "מגיל חמש הייתי צריך לשרוד. אין אבא בתמונה, אנחנו לא בקשר. ראיתי אותו אולי חמש־שש פעמים. אף פעם לא הייתי בארון. איך שאני מתנהגת עכשיו התנהגתי בגיל שש. לאמא שלי זה לא שינה. יצאתי מהפנימייה בגיל 16 והיא באה ואמרה לי 'תעשה מה שאתה רוצה, רק תשמור על עצמך'. היא אישה מיוחדת, מרדנית. חיתנו אותה בגיל 14, תוך שנה בהיריון, חמותה הייתה רעה אליה והיא עזבה את הכפר. זה לא היה נהוג אצל ערבים. היא שוברת גבולות".
אגב, האם אמאל היא גם מי שאחראית לבישול במסעדה ("מטבח שאמי־סורי־לבנוני" להגדרתם) – ויוצרת מטעמים ערביים כמו חומוס, עלי גפן ושלל ממולאים משובחים.
אילו תגובות אתם מקבלים על הזוגיות שלכם?
"יותר מבאס אותי איך שהיהודים מסתכלים על זה. אצל הערבים זה דבר שקיים, גברים יוצאים עם רוסיות, יהודיות. אצל היהודים, כמה שיש ליברליות ופתיחות, זה עדיין משהו תקוע ולא מקובל. כשאני יושב עם יהודים אני מרגיש בערביות שלי, אני תמיד נמצא בקופסה הזו מול יהודים. מציק לי כשאומרים עם ישראל ולא אזרחי ישראל, זה לא פונה אליי בשום צורה, מוציא אותי מהתמונה לגמרי".
עידן: "היו קצת הרמות גבה בתחילת הדרך, אבל היום אין לי את רעשי הרקע האלה. פה במסעדה אני שומע כל הזמן תגובות מחזקות".
אבל בתחילת הדרך היו קשיים.
"בשנה הראשונה, כשתלינו דגלי גאווה לקראת המצעד, תלשו אותם. היו לנו תקריות עם פקחים שקראו לנו הומואים או ערבים מסריחים, היו התנכלויות מוסדיות יותר, צווארון לבן. אני לא בטוח שזה בגלל שאנחנו זוג יהודי־ערבי, אלא בגלל המרקם שלנו, מי שאנחנו".
אכרם: "לעידן יש ביצים. זה העסק הראשון שהעסיק אדם שאתה לא מבין אם הוא אישה או גבר, נשים מוכות, נשים בדיכאון שאף אחד לא לקח אותן לשום עבודה".
עידן: "עד לפני חודשיים עבדו פה שתי נשים שהיו במקלט ואף אחד לא העז להעסיק אותן כי פחדו שהבחורים שהן היו נשואות להם יבואו לפגוע בהן. אני לא יכול להשאיר את העסק רק לי פרטי, החיבור לקולקטיב מאוד חשוב לי".
מפלספים את הרגשות
מאיפה מגיעה הרגישות הזו?
"חוויתי הרבה מאוד משברים לבד ולקח לי הרבה שנים לעכל אותם. אני בא מבית לא מתפקד ברמה הרגשית, הוויה מאוד מנוכרת וקשה, דיכאונית. האבא הלום קרב, הוא רוח רפאים בבית, האחים שלי דיכאוניים, ואם אני מפנה את זה לאמא שלי הייתי חוטף צעקות. הייתי צריך לחנך את עצמי, לגדול לבד. אתה יוצא אדם מאוד־מאוד רגיש. ההתחברויות שלי תמיד היו לחלשים, כמו ילדים מהבתים הכי קשים".
אכרם: "כשהייתי בן 17־18, השכנים שלי היו יהודים. אמא שלי לא אהבה להתקרב לאיפה שגרים ערבים, לא אהבה את התרבות של הרכילויות. אז ראיתי את היהודים, את החופשיות, הליברליות ואיך הם מפלספים את הרגשות. הפלצף של היהודים הדליק אותי, אבל עכשיו אני מתעייף ממנו".
מכאן הוא עובר למונולוג שכדאי להקשיב לו, בטח כשהוא מנקודת מבט של ערבי שחי פה: "אם מדינת ישראל הייתה יודעת לחבר בין האנשים, היינו במקום אחר בחיים שלנו. המדינה היחידה שמכילה אנשים שמגיעים מכל העולם. אם ידעו להשתמש בזה כמו שצריך, היינו במקום אחר. בפועל אנחנו לא שונים מכל מדינה ערבית, שרוצה להגדיר את עצמה בשם הדת. יש פה היסטוריה, תרבות, קולינריה מדהימה, יכולנו לנצל את זה אחרת, ואז כמה תיירות הייתה פה, מכל העולם היו באים לראות את המדינה הזו. עצוב שבמקום שנהיה הכי למעלה, אנחנו תקועים".
אתם דוגמה חיה לחיבור שעובד אחרת. איך ההרגשה להיות סמל של הדבר הזה?
עידן: "זה כבד, אני מרגיש שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו. המסחר שייך לרחובות ואני רוצה פלורליזם ברחוב. זה מעודד את קבלת השונה בלי שתרצה. זה הרבה מעבר למסעדה והרבה מעבר לאני ואכרם".
