מבקשי הפשרה למיניהם, למשל רז נזרי וידידיה שטרן, (ידיעות אחרונות, 8.9.23) אינם קוראים את מפת המציאות נכוחה, והם טועים ומטעים. ממשלת נתניהו 2023 היא ממשלה אנטי־דמוקרטית שבראשה עומד מי שבחר להפוך מראש ממשלה בדמוקרטיה לשליט יחיד במשטר סמכותני. מהלכיה של ממשלה זו כולם מונעים בהשראתו, ופגיעתם החמורה בדמוקרטיה הישראלית ובמוסדות השלטון הם כולם באחריותו. האתגר הענק הרובץ לפיתחה של החברה האזרחית הוא אתגר הבלימה, ואותו יש לממש בכל מחיר. הניסיונות הפתטיים לחפש פשרה, דרך ביניים, "אחדות מעל הכל", הם מקלות בגלגלי מימוש האתגר. אין, ולא תיתכן פשרה עם מחרב הדמוקרטיה.
שורשיה העדינים והפגיעים של הדמוקרטיה הישראלית משוקעים בקרקע שזה מקרוב תוחחה על ידי אבות מייסדים והושקתה בדמם של עשרות אלפי בנים. חזונה של המדינה הצעירה הוא חזונם של הציונים, אשר הורישו את תכניה היהודיים והדמוקרטיים שתומצתו במגילה שנחתמה לפני שלושה דורות. ישראל כחברה אחת, מאוגדת בתפרים דקים הנוטים להיקרע על ידי כל משב. האחריות הראשה של כל שלטון היא לשמר את האגד השברירי הזה. ובפעם הראשונה מאז נוסד, הוא מאוים בידי שלטונו של מחרב הדמוקרטיה.
זוהי ממשלה המאופיינת בחריגותה הקיצונית בהשוואה לממשלות ישראל כולן, והדמוקרטיה הישראלית היא בת ערובה בידיו של אדם אחד. במציאות שהוא האחראי להיווצרותה, יש לישראל רשות מחוקקת חלושה ונרפית אשר מראש נקטם כוחה, והיא מותירה בפועל שתי רשויות בדמוקרטיה העכשווית. מרכיב הממשלה הוא העומד מאחורי – והנושא באחריות למינוי – כתריסר מלחכי פנכה לתפקידי מפתח שלטוניים, כשהם נעדרי כל פירור של ניסיון משילותי, וגרוע מזה – של אחריות ציבורית. רובם, כמו גם של אלה שצברו ניסיון בהתנהלות שעניינה לרצות את הטירן, באים משורות מפלגתו. אל אלה ראוי לצרף את השרים האחרים מן הליכוד אשר חדלונם הוא גם קלונם. אל מלחכי הפנכה, האקטיביים והפסיביים, מצטרפים מי שנתניהו הפקיד (או שמא הפקיר) בידיהם אחריות שלטונית כולל בנושאים רגישים במיוחד. הללו, שישה במספר, הם נציגי מפלגה אנטי־ליברלית, גזענית ומשיחית אשר לפחות אחד מחבריה הוא עבריין מורשע, שותף פסיבי לרצח רבין.
ממשלת נתניהו 2023 מפקירה כל רבב של טובת הציבור אשר למענו נבחרה, ובהתנהלותה היא שוחקת הישגים שהצטברו מבית, ואת המעמד של ישראל – הדיפלומטי, הכלכלי, הבטחוני – רק מהלך שיביא לבלימת מהלכיה ההרסניים של ממשלת נתניהו עשוי להציל את שרידי התקיימותה של דמוקרטיה בישראל. הלב דואב נוכח ההחמצה של הנשיא הרצוג, שיכול היה לרשום דף מפואר בהיסטוריה המתהווה של ישראל. והדם רותח נוכח "מבקשי האחדות" והפשרה שאינם מטיבים לקרוא את המציאות כהווייתה.
במציאות הטראגית הנכפית על ידי מחרב הדמוקרטיה ושלוחיו מתבלטים שני מנופי בלימה: מנהיגים אמיצים מקרב שומרי הסף, והגיבוי של גלי המחאה של החברה האזרחית, שמונעת על ידי המיעוט האזרחי הליברלי. מיעוט גדול זה, אשר נשא לאורך עשרות שנים את עול הביטחון, הכלכלה, המשפט ועוד, היה שרוי בתרדמת עמוקה. הוא גילה התנהגות פסיבית לנוכח התופעות של "אי השוויון בנטל", התפרקות המפלגות, השחיתות שפשתה כמעט בכל אתר, העוולות כלפי מיעוטים. מעל לכל הוא כפף את ראשו אל מול המונופול האורתודוכסי המתיימר להיות הבעלים של הזהות היהודית של מדינתנו.
ההתעוררות המרשימה והמדהימה של קבוצה אדירה זו, על מרכיביה השונים, נולדה לנוכח האיום הראשוני על הרשות השופטת וכל מה שבא בעקבותיה. ההתמדה הבלתי נתפסת של המוחים מדי שבת איננה מקרית. בהרכבן, תנועות המחאה משקפות את האליטות שנשאו על כתפיהן את מרכיבי החומרה של הדמוקרטיה. יש לגנות כל מאמץ לחפש פשרה לעת הזאת. לא זה הזמן לחתור לאחדות ואינטגרציה, במקום לבלימתו וסילוקו של הטירן. האינטגרציה, מימוש עקרון ההכלה בחברה הישראלית המשוסעת, תהיה המשימה הראשונה לאחר הסרת האיום הקיומי. זו תהיה המשימה החשובה בין משימות העתיד בימי פוסט־נתניהו.
ד"ר אריק כרמון הוא מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה ונשיאו הראשון
