אבי, הדמות הראשית ב"משמר הגבול", הוא מהגיבורים הפגומים ביותר שנראו על המסך הישראלי. נקודת הפתיחה שלו היא של נער חסר מעצורים, אימפולסיבי וגזען ברמה שהייתה גורמת לאיתמר בן גביר להסמיק (מהערצה, לא מבושה). הבחירה לבסס עליו סדרה שלמה, שבה הוא מתגייס למג"ב כדי להרביץ לערבים בחסות המדים ואין משפט שלו שלא כולל קללה או 200, היא הימור נועז משום שהמסע שלו לעבר שינוי מתחיל ממקום מחוספס באופן קיצוני.
אבל כמו בסרטי הקולנוע המרשימים שלו, "המשגיחים" ו"אבינו", היוצר מני יעיש הוא בן גאה לעם הנצח, כלומר לא מפחד מדרך ארוכה. כבר מפרק הבכורה של "משמר הגבול" אפשר להבין שהמצפן שלו מוליך אך ורק לכיוון הריאליזם הנוקב. זה נכון לשפה המטונפת של נערים שגדלו בחממת הקשיחות של בת־ים, וזה נכון לסצנות האקשן, ששואבות השראה מהז'אנר שיכונה כאן "פוסט־טרנטינו", כמו הסדרה האכזרית "כנופיות לונדון": פחות דגש על כוריאוגרפיה אסתטית ויותר תשומת לב לאדרנלין ולכאוס; פחות הוליווד ויותר שכונה.
מעבר לזה, יעיש מביט בעיניים פקוחות להכאיב על התהליך שאמור כביכול לביית את אבי: הגיוס שלו למג"ב. בתפיסה הרומנטית, זאת ששולטת בכתבות היח"צ לחג בעיתונים ובטלוויזיה, נער כמוהו נועד להיות סיפור סינדרלה על פרא אדם שמתבגר להיות לוחם למופת בשירות האומה. אבל אבי, שאותו מגלם בן סולטן בצורה משכנעת, לא ממש הולך במסלול של נער פוסטר: הוא די נהנה להתחכך בפושעים המקומיים, יש לו את האומץ השמור לטיפשים להסתבך עד למעל הראש עם כנופיה ערבית, והפתיל שלו קצר עד לא קיים.
למעשה, האמירה החתרנית של "משמר הגבול" נעוצה דווקא בנקודת המבט של הממסד על אבי: המג"ד שלו במג"ב, ורסנו (שלום מיכאלשווילי הכריזמטי כרגיל), מזהה את הפוטנציאל שלו, אלא שה"פוטנציאל" הוא למעשה האמונה שרק צריך לווסת אצלו את הגזענות ולקרר את מוחו החמום למטרות שיתאימו למג"ב. במקום להיבהל מהמניעים הפסולים שהביאו את אבי עד הלום ולהרחיק אותו מסיטואציות שעלולות לגרום נזק לכולם, העיניים של ורסנו רק הולכות ומזדגגות מול היהלום הבלתי המלוטש שהתגלגל לפתחו.
כיצירת אמנות, "משמר הגבול" מציגה הפקה בסטנדרטים בינלאומיים, בימוי נהדר של יעיש ומשחק טוב מאוד של סולטן, מיכאלשווילי ונועה אסטנג'לוב המצוינת (מנגד, ספק אם קריירת המשחק של שלומי שבת תאיים על הישגיו המוזיקליים). אולם מה שיהפוך אותה לסדרה חשובה זאת היכולת לעסוק בשאלה אחת: האם לאבי יש סיכוי לגאולה מחוץ לאלימות או שהוא חופשי רק לבחור באיזו מסגרת להשתמש בה.
בקטנה
יממה בלבד חלפה מאז התפעלו באולפנים מרמת הדיון בבג"ץ עילת הסבירות, והנה, במסגרת סקר של חדשות רשת הופיעה השאלה הבאה: "האם לדעתך בג"ץ צריך להתערב בחוק הסבירות?" וזה עוד בערוץ 13 , איפה שמספרים כל היום והלילה שבית משפט פופוליסטי הוא אסון וחובה על השופטים והשופטות "להתעלם מרעשי הרקע", כפי שאמר ברוך קרא במסגרת אייטם שעשה יותר רעש מאלבומים של מטאליקה. וכשרואים איך ב"שש עם" של קשת עורכים עימות בין רופא לזמר על נזקי העישון, אולי המסקנה בכלל היא שגם "חדשות" מסוג מסוים עלולות להיות מסוכנות: גם לבריאות וגם לדמוקרטיה.
